מה אומר הבלון/סדנת השירה הפיקטיבית שלך

בפרק הקודם למדנו על  הקושי במוביליות בין קסטה לקסטה, ועל כך כי יחסים מכל סוג, חוץ ממכות, קללות או יריקות, בין בני קסטות שונות אינם מותרים, וזאת לפחות עד השחרור מהצבא, גם בו חל מודל הקסטות ואף בעוצמה רבה יותר, שכן כל טירון יודע  שחייל או חיילת שייצפו בחברת בני קסטה זרה יזכו למבטים תמהים ואף ללעג ובוז, לכתובות נאצה בשירותים ולסקילה בחצץ.

בגיל ההתבגרות לאחר שהשלת את שומן הילדות והבנת לאיזה קסטה אתה שייך או שהתמקמת לך בביטחה  בקסטה הנכספת, ואתה כמובן מאוד אותנטי ומיוחד, ויש לך עכשיו את כל הציוד, כולל צבע העור המתאים, אביזרי לבוש מתאימים, אותה בלורית שיער, פלייליסט הולם, חתך דיבור מזוהה, שנאות והשקפות מתואמות, תיאלץ להתמודד עם בעיית ה"מה לעשות עם החברים הלא מצוידים מהילדות", שמתאימים עכשיו בערך כמו קוביות קרח לבירה.

 הרי אין משהו שנדמה לך שעשוי להכשיל אותך כל-כך בהתבססות איתנה במעמד, יותר מאשר איזה חבר מעפאן שאתה קצת מתבייש בו, שהוא משהו שלא היית לובש.

גם היום, למען האמת כשאנחנו כבר גדולים כרונולוגית, יש אנשים שנשמח להיראות בחברתם וכאלה שלא, רק בגלל מה שזה אומר עלינו.( וואו, איזה צביעות אני חושפת כאן, ממש עיתונות לוחמת...)

למעשה ככל שאתה מרגיש שמעמדך רופף יותר, כך תפריע לך יותר נוכחותו בחייך של אותו חבר לא מצוייד.

אתה יכול לעשות משהו מהבאים: לפגוש אותו בסתר, לנתק את הקשר איתו או לשנות אותו.

ורדה רזיאל ז'קונט היתה אומרת שאי-אפשר לשנות אף-אחד ושאתה צריך להחליט אם אתה רוצה אותו ככה או בכלל לא.

אודי של אריאל ויסמן, בקומיקס שמופיע בחוברת המסריחה הזאת, בחר לשנות את זיו, החבר החנון שלו, מקור לבושה, ולהפוך אותו לפריק מגניב ואותנטי כמוהו.

שכידוע, אודי הוא פריק, אנרכיסט, מגניב ואותנטי.

זאת ההזדמנות להעיר כמה שאריאל ויסמן, שהוא רק בן 19, הוא איש חכם, מצחיק ומתוחכם וזה די מפליא כי ידוע שבני 19 הם די טיפשים.

למעשה אריאל היה חכם אפילו מגיל צעיר יותר. זה כבר כמה שנים שהוא כותב קומיקסים שנונים וצובטניים ועם השנים הוא רק משתפר.

אודי הזה, ככל שאתה מכיר אותו יותר, אתה מרחם עליו יותר (במיוחד כשפגשת גם את אמא שלו, אבל על כך בהמשך) הוא כל-כך אומלל שאתה מבין פתאום את כל הגננות והגננים שמתארחים באודטה ואומרים: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו."  הוא כל-כך תוצר דפוק של החברה ושל ההורים שלו, שאתה שואל את עצמך איפה הבחירה החופשית, האם הוא באמת לא יכול להגיד לעצמו: "וואו, אני ממש מטומטם, כדאי שאני אפסיק להיות כזה." אבל כשהוא מחליט להפסיק להיות מטומטם ולהתחיל לדקלם דברים חכמים ו"נכונים" שאנשים "טובים" אמורים להגיד, זה יוצא לו עוד יותר מטומטם, זה מוציא לאור את כל הצביעות והעליבות של אותם דברים.

אריאל משתמש באודי כמו בתמנון רב זרועות כדי לנגח בכולם, בצורה ישירה, בהפוך על הפוך, ובהפוך על הפוך על הפוך, והוא לא מרחם על אף-אחד. מה שהכי מעצבן אותו זה צביעות וזיוף, איזה יומרנות למקוריות, מהפכנות ואותנטיות שנשענת רק על קלישאות, על שקר ועל סתמיות אופנתית.

מצד שני הוא יכול להבין מאיפה זה נובע ולהציג את הצד הזה באכזריות, בבוטות ובישירות אבל עם חמלה.

כי למרות הכל, רואים שויסמן אוהב את אודי. את אודי הוא אוהב אבל לא את כל מה שמסביב, שגורם לאודי להיות כזה.

תהליך ההפיכה של זיו לפריק מגניב חושפת את צער הנעורים האודיים את החיפוש האומלל שלו אחרי כל מה ש"נכון" וכמה שה"נכון" הזה הוא די עלוב בסופו של דבר, אם הוא לא מטופל טוב, אם הוא מודבק. וכמה שה"נכון" הזה מסתיר שקרים שקיימים עדין מתחת לפני השטח.

אחד המבחנים שצריך שי לעבור כדי להוכיח נאמנות לגזע הפריקי, הוא פרק מצחיק וכתוב היטב:

אודי: "הדבר הבסיסי שמשותף לכל הפריקים באשר הם הוא שנאתם לערסים! כדי להיות פריק, אתה חייב לשנוא ערסים".

זיו: "אבל אני לא מכיר ערסים"

אודי: "הו, זיו, חיית בבועה הבורגנית שלך יותר מדי זמן, אבל עכשיו הגיע הזמן לחשוף אותך לעולם האמיתי!

אתה רואה את החבורה הזאת שם? הם ערסים"

זיו: "איך אתה יודע? אתה לא מכיר אותם בכלל"

אודי: "פריק אמיתי יודע לזהות ערס ממבט ראשון, יש לי דרכים..."

זיו: "תלמד אותי!"

אודי: "אוקיי, אתה רואה איך הגוון של פני השטח שלו קצת יותר כהה משלנו?"

זיו: "מה אתה מתכוון שהעור שלו שחום? שהוא מזרחי?"

אודי: "לא, לא, מה פתאום? מה אני גזען? אני מדבר על הצבע של ה... אתה יודע, מה שדבוק לגוף שלו

ושים לב איך הקול שלו קצת שונה משלנו, משהו בדיבור שלו..."

זיו: "שהוא מדבר ב-ח' ו-ע'? ככה תמנים מדברים. אז ככה מזהים ערסים? אם הם מעדות המזרח?"

אודי: "לא, יא גיזען מסריח! אתה לא יכול לסווג ככה אנשים לקבוצות לפי הגזע שלהם! שיהיו לך דעות קדומות עליהם על סמך... כאלה דברים!"

זיו: "סליחה"

אודי: "בכל מקרה, אתה צריך לשנוא אותם וזהו, כי אתה פריק והם ערסים"

זיו: "אז אתה רוצה שאני אלך להגיד להם שאני שונא אותם? שאני אקלל אותם?

אודי: "לא, לא, שלא תעז!"

זיו: "אז איך הם ידעו שאנחנו שונאים אותם?"

אודי: "זיו אתה צריך להבין, פריקים הם לא בהמות אלימות כמו הערסים. אנחנו שונאים בשקט, מתחת לפני השטח, אנחנו נותנים לשנאה שלנו לחלחל, השנאה שלנו היא עדינה כמו פרח"

התהליך שעובר זיו חושף גם התעללות מינית קשה וגילוי עריות שעוברים הגיבורים כמובן מאליו, כחלק נורמלי, בנאלי, שיגרתי של החיים. הם מזכירים את זה כבדרך-אגב, כאילו אין בזה שום דבר מיוחד. וזה חוץ מהמכות שהם חוטפים כל פעם שהם מרגיזים מישהו מההורים.

 בבית הספר של הבן שלי בכיתה א' לימדו אותם בשיעור שנקרא "כישורי חיים" להיזהר מה"זר מעבר לגדר". הדביקו להם לראש מן דימוי של זר מסוכן שעומד מעבר לגדר, מציע להם ממתק ועושה להם משהו רע. ביקשו מהם כשעורי בית לצייר את זה ולכתוב על זה סיפור, וכמה שזה חשוב לספר לאבא ולאמא ולא לשמור בסוד, אפילו שהזר ביקש.

זה כל-כך מיותר כשידוע ש 85% מהמקרים של התעללות מינית לא נעשים ע''י זר מעבר לגדר, אלא ע''י הורה/דוד/שכן בבית.

איזה חומר חסר תועלת מלמדים בבתי- הספר היום.

המבחן השלישי אותו צריך לעבור זיו הוא זה שמסיים את הסיפור ונראה שגם את הקשר בינו לבין אודי, והוא מצחיק, מופרע וחסר מעצורים אך עם זאת תמים ואומלל כמו הסיכום של אודי עצמו.

לאחר שמקונן אודי בפני שי, ידידו הפריק האותנטי בעל התובנות הנאות, על כך שלא הצליח במשימת הפיכתו של זיו לפריק עונה לו שי:

שי: "אודי, אתה לא מבין שכל זה לא משנה? עוד כמה שנים, אחרי התיכון, אחרי הצבא, לאף-אחד, לא יהיה אכפת אם אתה פריק, או חנון או ערס. ישפטו אותך לפי האופי שלך, וכמה כסף יש לך, לא לפי איזה מוסיקה אתה שומע"

אודי: "וגם לאף-אחד לא יהיה אכפת שקיבלתי נכשל במתמטיקה ושאני לא יודע את הא''ב כי כולנו נהיה שווים!"

שי: "לא,לא, אתה תהיה מוסכניק"

אודי: "אוף"

שי מכין את אודי לחיים שאח''כ, בהם הקסטות נחלקות לפי מדדים אחרים מאשר בנעורים.

 וגם אז המוביליות לא קלה. אבל על כך בפרק אחר.