היה איתי ילד בכיתה, נקרא לו א'. הוא היה די בסדר, היה לו חוש הומור, הוא נראה די טוב, אהב מוזיקה טובה, ורצה להיות סוכן נסיעות כשיהיה גדול.
מאז שילדתי את הילד שלי אני חולמת עליו על בסיס שבועי או חודשי.
סתם חלום משעמם, שאני פוגשת אותו ואומרת לו:
"וואו, מאז שילדתי את הילד שלי אני חולמת עליך על בסיס שבועי או חודשי, וסוף-סוף אני רואה אותך, מה העניינים?"
אני לא יודעת למה אני חולמת על א'.
פעם כשהיינו בתיכון הוא בא אליי הביתה כדי שאני אצייר לו עטיפה של תקליט על חולצה.
עשיתי את זה פעם להרבה אנשים.
העטיפה הייתה די פשוטה וגראפית. זה היה תקליט של באוהאוס.
אני נורא התרגשתי שא' בא אליי. הוא ישב על המיטה שלי ואני רכנתי על שולחן הכתיבה עם הגב אליו וציירתי. אני לא זוכרת אם דיברנו בכלל באותו מעמד ועל מה.
לא דיברתי הרבה באותם ימים. נדמה לי שהילד שלי , בשבע שנותיו, כבר אמר יותר ממה שאני אמרתי עד גיל 20.
הציור יצא יפה. אולי הוא עוד נשאר קצת אח''כ, עד שזה יתייבש, אני לא זוכרת.
היום חיפשתי את השם שלו בגוגל והייתה שם תמונה שלו. זה היה אתר של איזה חברת היי-טק שלא ממש הבנתי מה יעודה. הוא התקבל כעובד חדש וצירפו תמונה שלו.
כן, הייתה שם תמונה שלו.
הייתה שם תמונה של איש...
בכל מה שקשור לבית-ספר, מכל החוויות, נראה לי שאין דבר עצוב יותר מפגישת המחזור שאחרי 20 שנה.
לזכור מישהו בתור ילד ולראות אותו אח''כ פתאום בתור מבוגר זה מוזר. זה מטריד, זה לא יאמן.
להכיר אותו מהילדות, ברגעי העלבון הצובט בגרון, עם הנזלת התלויה לו תדיר מעל השפה, עם היום שהוא בכה וכולם ראו, עם כל המבוכות, והשמחות הקטנות, ההצלחות, הכישלונות, ההתרגשויות, הפספוסים, הצחוקים והקטעים ולראות אותו עכשיו מחופש למבוגר, זה נוגע ללב.
ולדעת גם כמה שהכל שברירי, כל מה שבנינו בחיים, לכל מה שהגענו, אפשר למוטט- לרגע- בנשיפה אחת עם זכרון ילדות צורב, פעוט ככל שיהיה.
אבל גם להפך, גם להפך...לפעמים אנחנו נתלים בילדות שלנו, מקור גאוותנו כדי לרומם את עצמנו עכשיו שכבר לא כ''כ או פחות טוב.
***
בחוברת בלנדר של הפסטיבל בנושא שנות השמונים מתאר ליאב צברי פגישת מחזור צורבת וחמצמצה, עם כל ההכנות וההתרגשות שלפני, ההקפדה ללבוש חולצת אטרי מגניבה ואדומה כמו אז, מה שמשלב מן געגוע וגאווה על מה שהיה פעם.
אבל מה לעשות שכולם באו בלבן וצברי הקטן והמתוק עומד בצד בדמות ילד, שנשאר ילד וקשה לו פתאום, לרגע, להשתלב בחברת המבוגרים. המפגש המחודש עם הדס שמעוני האהובה מעלה שוב געגוע וגאוה על מה שהיה ואיך שצייר פעם בכישרון רב קלפים של חבורת הזבל, אבל אלו ננשפים ומתפזרים באחת ברגע של מבוכה...
אם אני מסתכלת על הקומיקסים האהובים של ליאב בחוברות בלנדר והקומיקס של בוקי, אפשר לראות שבדמות המוצגת יש משהו מלנכולי, אבל היא ממש לא הדמות האפלה הדיכאונית, הגותית, שמרגישה שונה ומיוחדת, שאף אחד לא מבין אותה, ולעזאזל כולם. אבל נדמה שמשהו משתבש לה תמיד, בקריאה לא נכונה של כללים לא כתובים, בהשתדלות לעשות את הדבר ה"נכון" וכמו שצריך.
תמיד יש איזה פאשלה קטנה, איזו אי-הבנה , איזו מבוכה כמעט תמידית, כרונית, ומצבים מצחיקים של חוסר נעימות, כמו של מישהו שהולך לקניות במכולת ורק בקופה מגלה שאין לו מספיק כסף, וזה נורא מביך, וזה משהו שמלווה אותו תמיד ה"אין מספיק כסף" הזה, ודווקא ברכישה של דברים פשוטים ויומיומיים.
זה קושי של כל מבוגר שנשאר ילד באיזשהו מקום. הקושי להשתלב בחיים המבוגרים עם הדרישות המבוגרות שלהם, של תקשורת "נכונה" בין אנשים ובין המינים ובכלל. הקושי להסתדר בחיים, שהם מצד אחד לא קלים ולא מסודרים באופן טבעי ומצד שני נורא דורשניים ולא סלחניים.
אני אוהבת את הכישרון של ליאב להגיש את הקומיקס שלו ברוטב חמוץ-מתוק.
הקומיקסים האלה מצוירים בעיניים ערניות, חומלות ורגישות שמאתרות סיטואציות שמלווה אותן תימהון, מבוכה, השתדלות והשתבשות, בחיים של דמות שהיא אנטי-גיבור בעליל, והן מוצגות בהרבה חן ובקריצה.
לדמות הזו אין יומרות של אאוטסיידר אלטרנטיבי, נונקונפורמיסט שמתנגד לחברה ולכן לא משתלב במערכות הבנאליות שלה. להפך, הדמות רוצה להשתלב, אבל החיים הרי לא מגיעים עם חוברת הדרכה, כך שלא תמיד ברור איך צריך להתנהל, מה להגיד, איך להתנהג, מה שגורם למצבים מביכים ומצחיקים.
אני אוהבת שהדמויות של ליאב מצוירות במינימליזם, ברכות ובפשטות אבל לא חוסכות מדיווח מלא של הרגשות והלך הרוח של הדמות.
זה מדהים איך מכמה קוים פשוטים של ציור אפשר לפענח בקלות את רכיבי הרוטב שהדמות שרויה בה.
ולכבוד השנה החדשה אני מאחלת לכולכם רטבים טובים להיות שרויים בהם,
ובחירות טובות בכמות התבלינים הממרחים והשמנים שתכניסו לבלילת החיים.
בתאבון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
