מה אומר הבלון/סדנת השירה הפיקטיבית שלך

יש סיפורים שנולדו כדי שיעשו מהם קומיקס. אתה קורא אותם ורואה בעיניי רוחך את הדמויות מצויירות, הולכות ברחוב מצונפות, עם ידיים בכיסים, מנהלות שיחה לקונית עם חבר, כשברקע בית ועץ, ומדמיין  את תקריבי הפנים המיוסרים שלהן עם המחשבות וההרהורים  השקטים.

לספר של דאה הדר "נומי, נומי, עיסאוויה" יש פוטנציאל קומיקסי כזה.

 זהו ספרון עם סיפורים קצרים יפים ומפתיעים שהוציאה דאה לפני כ-6 שנים.

 גליה דרור, שראתה את הסיפורים כקומיקס בעיני רוחה, עשתה קומיקס משלושה סיפורים מהספר, ויחד עם קומיקס לשני סיפורים נוספים של עפרה רודנר הוציאה לפסטיבל את "פולניה בריבוע".

 הספר שהוא הקומיקס הראשון שפירסמה גליה מצויר בהרבה אהבה לדמויות ולסיפורים, ובסגנון ייחודי, נאיבי, שמה שהכי בולט בו זה העיניים המשורטטות והקיווקוים שממלאים משטחים גדולי של רקע וחפצים ,בתשומת לב ובריכוז רב.

הסיפור פולניה בריבוע מצא חן בעיני מאוד. הוא מדבר על זהות, על אותה זהות שנטפלת אליך בעל-כורחך, שאתה רוצה לברוח ממנה, להתכחש לה. אתה מתבייש בה ובז לה. אתה עושה הכל כדי להתנהג ההפך, להתנקות ממנה.

 אבל אז באיזשהו תהליך, אתה מתקרב אליה, משלים איתה ומאמץ אותה. באהבה.

התהליך הזה של דחייה, בריחה ואז קבלה מופיע הרבה בספרי ילדים. קיפוד שלא רצה קוצים, פיל שלא רצה להיות אפור או ברווזון שלא רצה להיות מכוער. כל הדמויות האלו בספרי הילדים משלימות בסוף, לאחר תהליך, עם הזהות הטבעית שלהם, לטוב ולרע..

בסיפור הזה מספרת דאה על דמיון חיצוני שנתגלה, תוך עיון בצילומים משפחתיים, בינה לבין מרים, קרובת משפחה, שנספתה בשואה.

 דאה מתכחשת בתחילה לדמיון ביניהן ולא מוכנה לקבל את זהות הפולניה חומת העיניים ושחורת הצמה: "באמת לא חשבתי שאנחנו דומות. אבל בכל זאת עשיתי כמה שינויים אסתטיים כדי להיות בטוחה יותר",

 היא עושה מהפך במראה שלה כדי לברוח רחוק מאותה פולניות ומאמצת את המראה של מדונה, בלבוש, באיפור הכבד ובשיער הצבוע פלטינה, אבל זה לא עוזר: "גופי הופך לשדה קרב בין גנים פולנים עקשנים לנוגדנים קפיטליסטים חלשים שאני מנסה לטפח נגדם. התוצאה היא ילדה פולניה מכוערת במיוחד מודל 1986. הילדה הזו היא אני, ואני מנסה לברוח."

 אבל דאה מבינה שהיא מובסת "אני לא מצליחה לנער אותה ממני. הגנים העקשניים של מרים שוחים בשקט בעורקים, צוחקים מכל תא בגופי". בסופו של תהליך היא משלימה עם הזהות המריימית שלה. כצילום לתעודה של מכון הכושר היא נותנת צילום ישן של מרים, ומוותרת על אימוץ זהויות אחרות: "נתתי לשורשי מרים לצמוח. את קסדת הפלטינה גזרתי בעצמי. הפסקתי ללכת לסאונה הרטובה. אני יודעת שזה מבהיל את מרים."

ובאותו נושא- השיר המקסים והמרגש "זיכרון מצחיק" של ויקי שירן, (מתוך ספר השירים שלה "שוברת קיר") מדבר גם הוא על זהות כזו, שבתור ילדה ויקי בזה לה ולאביה שמייצג את הזהות הזו ודווקא דבק בה מאוד.

 אך לאחר שנים מאמצת את הזהות הזו ונלחמת עליה ועל שימורה במרחב הישראלי הפוליטי והחברתי:

הזכרון הזה כל כך מצחיק

פשוט בדיחה

איש קטן, כפוף, עם טרנזיסטור זעיר

ואזניות פלסטיק באוזנים

הוא תמיד היה כזה מצחיק

כי המוכר שמכר את הטרנזיסטור

נתן אוזניות עם חוט נילון קצר

 שחנק את הצואר

זה במפורש הגיע לו

כי הוא רצה לשמוע שירים בערבית, איכסה

וחדשות בערבית פיכסה, הוא כל כך הרגיז

אותנו, מספר שהוא יודע לקרוא ולכתוב

ערבית ספרותית. איש מצחיק, ממתי לערבים

 יש ספרותית מלבד יא חביבי אי-אי-אי

חצי שעה יא חביבי בגרון.

הזכרון הזה, במלוא הרצינות הוא

אבא שלי.

אני לא אשמה שלעגתי לו יחד עם חברותי

מכיתה ו''ו שלישית, שמתי אצבע על הרקה

סובבתי וצחקתי טרללה, איזה טרללה.

אצלן בבית היה כזה כף, שתו תה עם המון סוכר

ולא קפה מר, דיברו יידיש, שמעו קול ישראל בעיברית

הלכו במכנסי חאקי קצרים וחלצה בחוץ

ולא במכנסי קלוש ארוכים וחלצה בפנים.

הייתי ממש בת בית אצל חברותי ואבי לא הבין

למה שמחתי כשלפתע שערו הלבין והתעניינתי

אצל המורה כמה זמן אחרי זה זקנים מתים.

אף אחד בעצם לא אשם, לא אני, לא הן

אבא שלי היה צריך להבין שלא יפה להתעקש

יש לו בנות כמו שאמא שלי אמרה, יש להן

חברים כמו שאמא שלי אמרה, כל מה שהיה שם מת

אמרה והוא התעקש להיות טרללה.

פעם אחת כשצעקו אחד על השני (כל כך התביישתי)

הוא אמר לה בסוף, בשקט בשקט, אני לא יכול להיות

אדם ריק. היא צעקה לעברו משהו בצרפתית (בערך בסיגנון זב''שך)

והוא שתק. דוק של עצבות עטף את עיניו.

מאז ישב בפינת המרפסת, נקודה אילמת

עם חוט נילון שחונק לו את הצואר

לפעמים בוכה לפעמים צוחק

לא מספר איזה תחנות יש לו בראש.

כך אני זוכרת אותו יושב בפינה

מכוץ לבדו, עם זב''שו.

מי היה מאמין, אמי, שהיום

זה יהיה כל כך זב''שי.