אהבה, כמו כל דבר בצה''ל מתחלקת לשלושה חלקים: התחלה, אמצע וסוף.
ברור שלא תמיד זה ככה. לפעמים היא הרי בכלל לא מתחילה...
ההשוואה לצבא היא לא מקרית. גם באהבה יש נפגעים מ"אש ידידותית", גם באהבה יש לפעמים הספקה לקויה, לא סדירה ומרושלת של מזון ונוזלים, יש לעיתים כלי זין לא תקינים, ובכלל חוסר מטרה כללי.
אבל מי שהכין מחסנים ותוכניות יחיה באושר כ"זוג ברזל". בעגה הצבאית זה זוג (חיילים כמובן) שאף פעם לא נפרדים.
כמו בצבא, החלק הקשה באהבה זה ההתחלה. ואם נמשיך בהשוואה, יש כאלה שבאהבה אפילו לא מגיעים לטירונות, אלא רק הולכים לקניות בריקושט וכבר שם רואים שכל העסק לא בשבילם.
אבל יש כאלה,אם נמשיך בקו הסקס-אלימות הזה, יש כאלה שהם מורעלים- "פעם מאוהב תמיד מאוהב" וכל מיני סיסמאות כאלה.
השיחרור הוא לפעמים משמח ולפעמים נורא עצוב- ממש כמו באהבה. וזה בהחלט קשור לאיך בילית את התקופה, אם בשיעמום מחץ או בכיבוש נאור.
הקומיקס "סיפורי אהבה" של עומר הופמן, שמוגש בשני סיפרונים קטנטנים וחמודים הוא סיפור ההתחלה של האהבה.
או ליתר דיוק שני השלבים הראשונים של ההתחלה. הסיפרון הראשון הוא השלב הורוד, המתקתק והקליל. השלב הלא מחייב, המוחצן, ההוליוודי, הספרון השני הוא השלב האינטימי, המופנם יותר, שלב בו לאהבה אין קהל מלבד השותפים לה. השלב הבריטי. והוא גם מצוייר במשיכות גסות, חופשיות בצבעים כהים יותר, קודרים אומנם, אך לא פסימים.
הזוג הורדרד והחייכני מהסיפרון הראשון, שמצוייר במתיקות, עבר שלב התפתחותי בסיפרון השני, והוא בוגר יותר, וערוך לעבור לשלב הבא.
מירב שאול מתארת את השלב הבא. "הלילה לפני שעברנו לגור ביחד" הוא סיפור קצר ומצחיק וציור תנוחות הגוף בו והבעות הפנים כל-כך מדויקות שהן כמעט חיות, כמעט בתנועה.
דף אחד
דף שני
דף שלישי
השלב הזה הוא האמצע של האהבה, כשכבר מפסיקים להקפיד להוריד שערות ברגלים. מכאן אפשר להמשיך אותה עד אין סוף או להפסיק אותה וזהו. הזוג הבשל קפץ מדרגה ועבר לגור יחד, ואם בסיפרונים של הופמן יש הרבה מגע, בקומיקס הזה כבר אין. אולי אפילו הסתייגות קלה. אם כי יש תקוה (I hope so"")- פיטפוט בלב לילה הוא אכן אינטימי, אם זה לא "תעביר לי את המלח".
ולסיום "אופטימי" משהו, אני אעתיק כאן כמה שירי אמצע-סוף האהבה, של מואיז בן-הראש (מתוך קינת המהגר)
שמתארים יפה מה שעלול לקרות אחרי הרבה שנים לאחר אותו לילה שעוברים לגור ביחד:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
