מה אומר הבלון/סדנת השירה הפיקטיבית שלך

באתר של plan B יש אוירה של מים שקטים חודרים עמוק. יש הרגשה של מיקוד.

ככה הייתי רוצה שהבית שלי יהיה מסודר- רק מה שצריך.

יש באתר החדש הזה בארות מים עמוקים ומלאים, שהמים בהם זכים, צלולים ומרווים ואולי גם מוסיפים להם עוד משהו כי פתאום יוצאים לך פרצי צחוק מפכפכים.

השלישיה הזאת, בועז קדמן, גיל לביא ונגה רויך המלכה, הם חבורה של אנשים חכמים, שנונים ומצחיקים, עם הבנה עמוקה וסוג של רגישות לדקויות, שנעים להיות בחברת הקומיקסים שלהם. כל אחד מהם הוא עולם שלם ושונה והחיבור בניהם הוא יפיפה.

הקומיקס המצחיק הזה של בועז קדמן  מסדרת "המדוכאים עלי אדמות" מחזיר אותי לנושא של העצלות שהתחיל עם אביב איצקוביץ'.

והפעם- עצלות ושיפור עצמי. מה שדומה מאוד להשמנה ודיאטה.

...אחרי שהבנת שאתה עצלן והגעת למסקנה שצריך לעשות משהו בקשר לזה, אתה מחפש איזה שיטה, או עיצה, טיפים או קסם שיעזרו לך להשתנות, להכניס קצת יותר משמעת עצמית לחייך הרופסים. אתה קורא כל מיני רבי- מכר בנושא, ממש כמו על דיאטות, טובע בכל הקלישאות האפשריות בנושא ומאבד את עצמך לגמרי.

דיאטה ושיפור עצמי הם קלישאות, והבעיה עם קלישאות שהן לא אישיות, שהן מודבקות.

 פתאום אתה מוצא את עצמך אוכל חצי אשכולית בבוקר, פתאום אתה מוצא את עצמך קם עם התכוונות גדולה, עשר דקות קודם.

 זאת בדר''כ הקלישאה הראשונה- "לקום עשר דקות קודם."

 הבעיה עם קלישאות, שכמו שהן מודבקות ככה הן נושרות. ועם חצי האשכולית תתמיד הרי חמישה ימים ו"עשר דקות קודם" תקום בדיוק יומיים. כך שכמו שיהיה לך מאוד קשה לעשות דיאטה, יהיה מאוד קשה להיות פחות עצלן.

 אומרים שדיאטות משמינות. אני לא רוצה לחשוב מה עושות תוכניות נגד עצלות...

הקלישאות של סדר יום, מישמעת עצמית ו"חיים נכונים" יושבים טוב על המצפון ורגשות האשם ומציקים נורא להרבה עצלנים. ואם מדובר בעצלנים מתוחכמים, הם הוגים איזה אידיאולוגיה שתצדיק את העצלות שלהם וידבקו בה. "רציונליזציה" קוראים לזה.

הצדפה של נגה רויך- זה מה שהיא עושה. במונחים מערבים היא הרי מאוד עצלנית. לא מזיזה את התחת שלה, לא מתפתחת, לא שואפת לכלום. סטלנית. אומנם מדי פעם היא מפרישה איזה פנינה אבל היא לא באמת מתאמצת, זה יוצא לה, גם לא תמיד סימטרי ומושלם. מה שיוצא יוצא, שאנשים אחרים יטרחו אח''כ לעגל אותה.

בדיון/ויכוח שלה עם הדג השאפתן שרוצה לנוע ולהתקדם, להתפתח ולהגשים את עצמו, להיות "בן-אדם", היא שוטחת את תאוריית ה"קח ת'זמן שלך" העצלצלה שלה, שקועה במתיקות של "לא עכשיו, אח''כ", "עוד חמש דקות" וכו'.

אבל היא נהנת, היא נהנת...היא מצליחה להיות עצלנית ולהנות מזה, בלי שום יסורי מצפון.

 גם אני רוצה...

(זו ההזדמנות להגיד כמה שגיל לביא הוא מופת לקומיקס מינימליסטי.

ממש מינימליזם עלי אדמות. אבל הצימצום הויזואלי לא בא על חשבון התוכן שמחזיק עושר גדול והרבה הומור משובח.)

אם נמשיך בנושא העצלות, הקומיקס המוצלח והגאוני הזה של בועז קדמן  הוא דוגמא של עצלן שכל מה שיש לו להציע זה את ילדות הפלא העבשה שלו, בתקוה לגרד עוד שאריות של הכרה, של התלהבות, וכשזו לא מגיעה הוא כועס. אני חשבתי על העם היהודי היושב בציון שהיתה לו פעם מין ילדות פלא בתור עם סגולה, ועל בסיס זה הוא חושב שכולם צריכים היום לאהוב אותו ולהתפעל ממנו. וכשזה לא קורה, כמו ה"תינוק" של במבה שמפטיר: "לסבית", כך העם היהודי היושב בציון מסנן בכעס: "אנטישמים".

אני עוד אשוב אל בארות המים של פלאן בי.

 הערה:

אני חשבתי שהצדפה היא של גיל לביא אבל היא של נגה רויך. פשוט אין חתימה ואין שם.

אבל בכל זאת אני לא רוצה למחוק את הפיסקה על גיל לביא והמינימליזם כי היא עדיין נכונה.

עם החברים לפלאן בי הסליחה.