מה אומר הבלון/סדנת השירה הפיקטיבית שלך

בגיטרה של מייקל היו רק חמישה מיתרים. "no g string". כל החברים שלו אמרו לו שיחזיר את הפאקינג ג'י סטרינג שלו, אבל מייקל התעקש.

פגשתי אותו באמסטרדם.

 נתקעתי שם, לא היה לי כסף והייתי רעבה ולא יכולתי להכנס לאף מוזיאון. הייתי בדיכאון ולא היה לי מה לעשות. התחלתי ללכת אחרי אנשים בלי שהם ירגישו. הייתי בת 20.

 בחור עם גיטרה על הכתף שעקבתי אחריו כמה רחובות, פגש את מייקל בפינה והם התחילו לשיר ולנגן.

לא משהו, האמת.

עמדתי בצד. באו שוטרים וסילקו אותם ואותי יחד עם קהל המעריצים שהתלקט.

מייקל הזמין אותי לקפה ואח''כ רצה לנגן בשביל פיצה. הוא הציע שאני אאסוף את הכסף כי "בנות מקבלות יותר" אבל אני, נערה פתח-תקוואית טובה, לא רציתי.

בסוף לא היתה פיצה.

נשארתי עוד כמה ימים, אח''כ הוא בא לעיר שגרתי בה.

ישבנו בפאב, הוא חגג 19 שנים. הוא צייר לי את עצמו כשהוא יהיה בן 35. אמרתי לו שכשיגיע היום אני אשלח לו את הציור. הגיע היום. הציור אצלי.

את מייקל אני לא מוצאת

 ***

"היה לו קושי, לנהג, לסגור את הדלת הקדמית. הוא  ביקש שלא יעלו יותר, אבל לא צייתו לו ונדחפו פנימה. אחד נשאר עם יד תקועה החוץ. הנהג הציץ במראה שמעליו והתלונן על החום שפקד את הארץ ועל תוצאותיו אצל יושביה. כששוחררה היד, ונסגרה הדלת, והאוטובוס זז ממקומו – נזכרה האישה שישבה מאחורי הנהג, כי שכחה לרדת. היא מצאה פתח במחיצה של הנהג, תקעה אצבע והחלה לדקור בגבו: "רגע! רגע!"

הנהג בלם את האוטובוס, אבל האישה לא נרגעה. מבוהלת מעצם המחשבה שאילו המשיכה לנסוע עוד תחנה, היתה נאלצת לחזור ברגל, צעקה: "תראו את הרגל שלי!"

והרימה את מקלה. בגלל הצפיפות לא ראו את רגלה העקומה, רק את המקל. הוא היה דק, מעץ יבש, ונראו עליו סיקוסים שטיפסו עד לידית הכפופה.

הגישה לדלת הקדמית היתה חסומה לגמרי, ולכן פנתה להידחק לעבר הדלת האחורית.

"אוי ואבוי לי!" קראה, עדין מבוהלת שמא יתחרט פתאום הנהג ויצא לדרך לפני שתספיק לרדת. הנהג מצידו זירז אותה בקריאה: "גברת", ונוסעים אחרים הצטרפו אליו בפטפוטי "גברת" משלהם.

לאט לאט, וכל האוטובוס עוקב אחריה, פילסה את דרכה לדלת האחורי, שנפתחה לפניה לרווחה. כשכבר ראתה את הדלת, והבחינה גם באיש שעזר לה להעביר את הסל שלה, קראה:

"שלמה! שלמה'לה הרשטיין!"

במקום לרדת מן האוטובוס, שאלה עכשיו את האיש לאן נעלם שלושים שנה. היא בכלל לא ידעה שהוא חי, ושהוא כאן בארץ, בירושלים, איזה נס שפגשה אותו כאן, באוטובוס. היא הביטה בדלת הפתוחה ונבהלה, לא ידעה מה לעשות: לרדת ולאבד ידיד נעורים, או להמשיך לנסוע ולסבול כאבים בהליכה חזרה.

ובנתיים הרים האוטובוס את קולו. הנהג הגביר את קריאתו: "גברת!" והטיפטוף של קודם הפך למטר.

האיש שנקרא שלמה הביט ברגלה הנפוחה של האישה, במקלה.על פניה נראו כתמים כהים, דומים לסיקוסים של המקל. על צווארה הצמיח כתם כזה שערה קשה וארוכה.

"שפרה! שפרה'לה די שיינע, שפרה היפיפייה!" קרא האיש ביידיש. שם, בעיירה לא היה גבר צעיר שלא היה מוכן לההרג עליה. הנהג התחיל לנסוע בדלת פתוחה. עצר שוב את האוטובוס והאישה ירדה ממנו תחת גשם שוטף של "גברת". היא הסתובבה וקראה אחרי האוטובוס המתרחק:

"איפה אתה, שלמה'לה, איפה אתה?!"

יוסל בירשטיין