אם לקומיקס היה ריח, לקומיקס הזה של ניר מטרסו, היה את הריח של אבי פיטשון.
לא שהרחתי אותו איי-פעם ממש. כלומר, פעם דווקא כן עמדתי לידו, בקיץ 1986,
אבל אתם יודעים- זה לא מנומס להסניף ככה בן-אדם.
אני מתכוונת לריח מטפורי.
זה ריח מאובק של פאנק, ושרוכים אדומים בנעלים צבאיות, ריח של חולצות טריקו גזורות ודהויות, עם סמלים אנרכיסטים.
ריח שלזרועות דקיקות, ועור לבנבן.
ריח של הרבה לבד בבית, סיגריות ואלכוהול.
ריח של אירופה.
אבל לא אירופה ההיא הקשה והאכזרית,
יותר ריח של אנגליה, אנגליה של הגעגועים.
ריח של אנגליה של הגעגועים.
ריח של געגועים.
ולכל הריחות האלה, של פיטשון, מתווסף ריח של משהו יהודי ישן.
יהודי- אירופאי- טרום-ציוני.
יש לו מזל לפיטשון שהנאצים האלה שהוא מסתובב איתם באירופה, לא מרגישים את הריח היהודי הזה שלו.
אולי הם כבר שכחו מה זה ריח אמיתי של יהודי. כבר אין כ''כ יהודים להרחה בסביבה שלהם.
גם במונס אין.
והיהודון מן הסיוטים הזה, של מטרסו, הוא האחרון.
אני מאוד התרגשתי מהמפגש הביזרי הזה בינהם.
מפגשים בין הפכים מרגשים אותי.
אני אוהבת את הצעידה הזו לצידם, את תדהמת ה"מה לי ולהם",
את הכמיהה אליה.
היהודי והפנקיסטים, הם אולי לא בדיוק הפכים.
איפה שנגמר היהודי- הם מתחילים.
המפגש הזההוא איזור החפיפה בינהם.
איפה שנפגש ריח אירופה של הגעגועים עם זה של אירופה הקשה של הסיוטים.
*********
אח''כ, מה רבה היתה הפתעתי שניר מטרסו באמת התכוון לאבי פיטשון...
יש לי חוש ריח טוב, אה?...
אני מריחה הפסד)-:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
