ברוכים הבאים

ארוך אבל מהמם מתוך פורום רומנטיקה

אהבה היא כשהוא לא כעס כשסימסתי לו ב2 בלילה כשהקודם עזב, והתקשר לעודד אותי ולשמח אותי למרות שהערתי אותו משינה.
אהבה היא כשהוא בילה איתי יום יום, כי אמרתי שאני זקוקה לחברה כדי לא להתחרפן.
אהבה היא כשהוא זה שהתעניין בכל שעה מה שלומי.
אהבה היא כשהוא זה שנתן לי להרגיש שזה המקום שאני יכולה להגיד בו הכל, שאני יכולה לחלוק איתו את הדברים הכי אפלים, את הרגעים הכי משפילים, את המציאות הכי מביכה- זו שלא מספרים לאיש, וזה יהיה בסדר גמור, וכשאני אסיים הוא יספר לי כמה אני מדהימה.
אהבה היא כשהוא זה שליווה אותי לבר המצווה של אחי, כשהתלוננתי שאני לא אכיר שם אף אחד ועדין הייתי בשוק אחרי פרידה מאדם שהייתי רגילה אליו שנים, הוא זה שרקד למרות שזו ממש לא המוזיקה שהוא רגיל לשמוע, והתחבר עם קרובי משפחה שאני אפילו לא זוכרת את שמם, רק כי הוא רצה למצוא חן בעיני ההורים שלי, ככה סתם, למרות שהיינו רק שני חברים טובים והוא לא היה "חייב" לי כלום.
אהבה היא כשיש לך את ההרגשה לי שיש לך מקום בטוח לבכות ולצחוק בו בלי שליטה.
אהבה היא כשהוא הכי קרוב, הכי דואג, הכי אוהב, הכי מתחשב...

אהבה היא כשהוא האדם הכי חכם שאני מכירה, פשוט כך, ומעולם לא הכרתי אדם חכם יותר ממנו, כשהוא האדם עדין הנפש ביותר שאני מכירה ויש לו אידיאולים שעם חלקם אני מסכימה ועם חלקם לא- אבל אני בכל זאת שמחה שיש לו אותם. שהוא האדם המצחיק והשנון ביותר ביקום כולו, שהוא מטורף וחסר גבולות, שאין לו בעיה לקפוץ לכביש ולעצור את התנועה בדרמטיות רק כדי שאני אוכל לעבור, שלא אכפת לו מתכתיבי החברה ויש לו דעה ואופי וטעם אישי משל עצמו,
אהבה היא כשהוא האדם היפה ביותר שאני מכירה, פנימית וחיצונית, ואני נמשכת אליו ברמות שלא הכרתי קודם, ונמשכת אליו יותר ויותר ככל שאני מכירה אותו יותר, כי אני לא מסוגלת לעמוד לצידו ולא לגעת בו, אני רוצה להיות הכי קרובה שאפשר.
אהבה היא כשמהיום שהכרתי אותו הפסקתי להרגיש לבד, למרות שהרגשתי ככה שנים כשהייתי או כשלא הייתי בזוגיות.
אהבה היא כשהוא חולם איתי על 50 שנה קדימה, שהוא מוכן להגיע לפשרות מרחיקות לכת (ביטול של הטיול שהוא תכנן הרבה לפני שהיינו יחד, אימוץ של ילדים בוגרים בבו העת ולא עשיית ילדים משלנו..), ואני מוכנה להגיע למענו (נישואין על אף אידיאולוגית אנטי הנישואין שלי, לימודים בבאר שבע).
אהבה היא כשהוא גאה בי, למרות שיש לו מחזרות יפות יותר, חכמות יותר, "איכותיות" יותר.
אהבה היא כשהוא תמיד מחזיק לי את היד, גם בחוץ וגם סתם בבית מול הטלויזיה.
אהבה היא כשאני יודעת בלב שלם שאין עוד אדם בעולם שאני אוכל ליצור איתו קשר קרוב כ"כ.
אהבה היא כשאנחנו חולקים אינטימיות (רגשית ופיסית) מסוג שלא הכרתי,
אהבה היא שכשהוא עבר ללמוד בבאר שבע בתחילת השבוע ואני נשארתי בת"א (רק עד האביב :)) קצת נבהלתי, אבל הייתי מסוגלת להסביר לו בדיוק מה אני מרגישה, והוא היה מסוגל לכתוב לי חזרה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע...
"אני אוהב אותך מאוד, ואני מתגעגע אלייך המון המון מלאנטלפים... רק עכשיו אני מתחיל להבין את החור שהולך להווצר בי במהלך הימים הקרובים, עד שאראה אותך שוב בסופ"ש, חור שהולך להתרחב, הולך ומתרחב כבר עכשיו ורק מרוקן אותי ומכאיב לי וקורע אותי. חור שיתמלא לחלוטין ברגע שבוא אניח את עיני עלייך ואת זרועותי מסביביך, ואמלא את עצמי ביישותך הקורנת.
כמה שאת חסרה לי.
אנחנו כבר שזורים זה בזו בצורה מוחלטת. אני לא מבין איך את יכולה לדאוג שתאבדי אותי, הרי אני לא יכול לעזוב אותך מבלי לאבד את עצמי בדרך... אני מוגדר על ידך, אני נושם אותך אני חי אותך.... אני כאן, ואני חושב - אוי, חבל שדנה לא פה, היא הייתה אוהבת את האורז הזה שלירון בישל, אוף, דנה הייתה ממש נהינת עכשיו מהטיול הזה עם סוש, דנה הייתה צוחקת מהבדיחה הזאת......"
אהבה היא שאחרי יום אחד רחוקים אחד מהשני לא הצלחתי להתאפק ונסעתי לבקר אותו בבאר שבע.
אהבה היא שהוא החבר הכי טוב שלי, כשזה נופל עלי "לאט לאט, ואז פתאום"...


כשרק עברנו לגור ביחד, לא היה לנו גרוש. לגמרי. כאילו, זה לא יאמן. חיינו בעוני מחפיר.
שנינו לא יכלנו לעבוד (הוא היה חייל, אני הייתי חולה ובעצם חצי מהשבוע ביליתי גם ככה בבתי חולים, בחצי השני הרגשתי ממש רע).
היינו מבשלים יחד את הדברים הכי זולים (אורז לארוחת בוקר, אורז לארוחת צהרים, אורז לארוחת ערב), לא היה לנו כלום, לא טלויזיה, לא מחשב, אפילו לא שעון (זכורה לי שבת אחת שבה הדלקנו איזה רדיו ישן שהיה שם כשהגענו וחיכינו עד שמישהו כבר יזכיר שם מה השעה...:))
כשרצינו להתבדר שמענו מוזיקה (בדיסקמן שלו ורמקולים שלקחנו מהמחשב בבית שלי!), יצאנו לטיולים עם הכלבות, סידרנו את הגינה, דברים כאלה...
ידענו מראש שזה יהיה ככה כשנכנסנו לזה, כי ידענו מה המצב, ושאנחנו מאוד צעירים, אבל בחרנו להשתולל עם זה בכל זאת... ובתכל'ס, זו היתה חצי שנה מטורפת, אחת התקופות שיזכרו לי הכי לטובה...
פתאום האהבה הפכה את העוני ל... רומנטי
רומנטיקה כזאת, של משוררים, כמו לשבת בעליית הגג ולבכות עד שהאיפור נמרח? כזה רומנטי.
ו... ערך מוסף
זה הכין אותנו לתקופה הזאת, שבה נגור יחד שנינו כסטודנטים (הוא כבר התחיל, באר שבע, אני אצטרף בסמסטר אביב) ונדע להסתפק כמעט בכלום חוץ מהעובדה ששנינו שם ביחד.

בכל אופן, זכור לי מקרה ספציפי אחד, שהוא הכי קטן והכי שולי.... אבל הוא אהבה מבחינתי...
זה היה ממש בתחילת הקיץ, ובמשך כל החורף הוא חלם על אבטיחים :) כאילו, ממש... יכלתם למצוא אותו יושב במרפסת וממלמל... "אבטיח... אבטיח...", חזרתי הביתה (כלומר, הביתה שלי ושלו, לא של ההורים) מבית החולים ובדרך, ראיתי אבטיחים! הראשונים...
אבטיח עלה 60 ש"ח, אבל לא היו לי 60 ש"ח, מן הסתם , היו לי 20.... איכשהו הצלחתי לשכנע את הירקן למכור לי חצי אבטיח ב20 ש"ח...
מצאתי בתיק סרט אדום וקשרתי סביב האבטיח, והוספתי פתק קטן עם הקדשה... כשבאתי הוא היה הכי מאושר בעולם, כאילו- אי שם, היה מישהו שזכה ב20 מיליון דולר או משהו כזה, ועדין הוא לא היה מאושר כמוהו :) ואני ידעתי... שיותר משזה האבטיח... זו הידיעה שחשבתי עליו ודאגתי לו.

א ה ב ה. יותר מזה?