אמרי פרידה / משה מיכאלי
מי אוהב אותך יותר ממני?
אני לא מצליח לחשוב על אף אחד כזה.
אני לא מצליח לחשוב על מישהו שמכיר אותך כל כך טוב.
אני יושב עכשיו על המחשב ולא מפסיק לחשוב עלייך.
לחשוב, כמה פעמים ניחמת אותי כשהייתי מדוכא. כמה פעמים שימחת אותי כשהייתי עצוב.
אני זוכר את הימים שלנו יחד, לא הייתי יכול להפסיק לחשוב עלייך לרגע.
את היית כל החיים שלי.
אני חושב על כל מה שחווינו יחד והגעגוע הורג אותי, אוכל אותי מבפנים.
כשאני נזכר ברגעים שהייתי פותח אותך, ככה, לאט לאט, לפני שהייתי טועם אותך, אני נתקף הרגשת יאוש וחוסר אונים. כשאני מבין שכל זה כבר לא יחזור על עצמו בעתיד, אני מאבד את חדוות החיים.
אוי, איך היית תמיד כל כך רכה מבפנים וקשה מבחוץ. איך, לפעמים, הייתי מתפלל למצוא קצת קצת אופי בפנים. הייתי מייחל שתגלי לי דבר מה שאני לא יודע עלייך, סתם כי אני אוהב אותך. אבל לא משנה כמה פעמים ניסיתי, אף פעם לא ידעתי במה אני הולך לפגוש בדיוק.
אני יושב עכשיו על המחשב, ומנסה להיגמל מהריח שלך. מהטעם שהשארת אצלי, טעם של עוד.
אני זוכר את הימים שהיינו מסתובבים ביחד, בלי להתבייש בזה.
אני זוכר את ההרמוניה שזרמה אצלנו.
אני זוכר, אני זוכר איך פעם, לפני שההורים שלי התחילו לשנוא אותך, היית מביא אותך אליי הביתה והיינו מבלים והייתי עושה דברים שאחרים יכלו רק לחלום עליהם.
אני זוכר איך הייתי מלקק אותך, ומרוב שהייתי אוהב אותך, הייתי עושה את זה מהר מדי. אני זוכר איך זה לא היה אכפת לי.
עכשיו אני מבין שזה לא היה אכפת גם לך. זה לא היה אכפת לך אף פעם. שום דבר מזה לא היה אכפת לך.
גם לא כששידלת אותי להפשיט אותך באמצע הרחוב מול כל האנשים, כשגרמת להם להסתכל עלינו ברחמים.
להסתכלי עלי, בעצם. כל הזמן אנשים רמזו לי שאנחנו לא מתאימים, התלחשו עלי מאחורי הגב. תמיד ההורים שלי הסבירו לי שאני הורס לעצמי את הבריאות בזה שאני איתך, ואני אף פעם לא הקשבתי להם.
היום אני מצטער על זה, אבל אז הייתי עיוור מאהבה.
אהבה לרכות, רכות שקרית שלא היית שם באמת. כמיהה לנתינה, נתינה שבעצם רק לקחה ממני כל הזמן. לקחה ממני את החיים, לקחה ממני את החברים.
אמרו שאני אשם בכל הסיפור, שאני גרמתי את זה לעצמי. את אף פעם לא קיבלת ביקורת. אף פעם לא ריחמו עלייך, אף פעם לא הסתכלו עלייך במבט שונה ברחוב.
רק אני, אני סבלתי.
אני יודע את כל הדברים האלה, ואני עדיין משוגע עלייך. אני שונא אותך כי הרסת לי את החיים, ולא רק לי. הרסת להמון אחרים. המון אחרים שהיו תמימים כמוני ונפלו בפרי האהבה האסורה.
אני מטורף עלייך, בגלל שאני מטורף בגללך.
לפעמים אני אומר לעצמי שאם אני רק אביט בך, אני אהיה בסדר. אבל את הרי לא תתני לזה לקרות, או לא. את לא תתני לי לעבור אצלך שוב מבלי לפתות אותי.
ואולי לא אכפת לי, אני לוחש לעצמי לפעמים.
אולי זה שווה את זה, כל הסבל. העיקר להיות איתך. הרי יש המון אנשים כמוני, אני חושב ובא לי לבכות.
כזה אני, מטורף מאהבה שבלתי ניתנת להשגה. מלא תשוקה לדבר הנמצא ממש בהישג יד, אבל עדיין רחוק. מאמין בתמימות בדבר שכולו שקר.
אבל אני, אני פתחתי דף חדש, שתדעי. אני קיבלתי החלטה קשה בחיים שלי, ואני שלם איתה.
אנחנו לא מתאימים אחד לשני, ואנחנו גם לא נתאים בחיים.
את הרסת אותי. אכזבת אותי, פגעת בי. גרמת לי לבכות בכל פעם. גרמת לאנשים להתרחק ממני, ומנעת מאחרים להתקרב אלי.
קיבלתי החלטה להפסיק את זה. גמרתי אומר לחתוך אותך מחיי. לחתוך את הגידול הסרטני הממאיר הזה ששכן אצלי מרבית ימיי.
קיבלתי החלטה, על מנת להתנקות. להתנקות ממך, מהעודפים שהשארת אצלי, ומתופעות הלוואי ממך שלא מניחות לי.
קיבלתי החלטה לפתוח דף חדש. להתחיל את החיים בלעדייך.
להיפרד, ואני אתגבר על זה.
זה לא יהיה פשוט. זה לא יהיה קל. יצחקו עלי, אני יודע. ילעגו לי, אני מתכונן לזה. אולי אני אהיה על סף שבירה, אבל מי שמכיר אותי יודע שזה בר חלוף. כזאת את פשוט, מתגברים עלייך.
ואני אתגבר.
מהיום אני לא אוכל גלידות יותר.
ביי חמודה. נתראה בעוד שלושים קילו. אולי.
לכבוד הוא לי לארח פה את משה מיכאלי. אדם מיוחד שמאד טוב עם מילים.
את התמונה בראש הפוסט צילמה בר פודור.
- המתמטיקאי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: