PANDEMONIUM

פרק 1:

"אני שוכבת במיטה, עירומה, כנראה עוד רטובה מהמקלחת. לא יודעת. אני אפילו לא שמה לב למה שקורה סביבי. דמויות מטושטשות עוברות, הלוך ושוב. אחותי נכנסה ויצאה מהחדר. אני לבד עכשיו. כמו תמיד מתרוצצות בראשי מחשבות יותר מדי מורכבות בכדי שילדה בגילי תוכל אף להתקרב ולמצוא להן תשובה. פולטת אנחה לאיטי.

ליבי מאיץ את קצב דפיקתו ברגע שעולה התמונה בראש. זו לא התרגשות טובה, אני יודעת.

 אני מפחדת. ושוב משחררת אנחה עמוקה לחלל חדרי המזערי.

כמה מורכבים החיים- הגעתי למסקנה באותו היום.

דמעות עולות ונגרות בעיני ואפילו אני עצמי איני מבינה מדוע.

אבל זו לא הפעם הראשונה. זה תמיד ככה. זו הסיבה שלא טוב בשבילי לשקוע ביותר מידי מחשבות. מרוב חוסר הבנה תמידית אני רק מתאכזבת יותר. הפעם זו לא הסיבה.

אני פשוט מוצפת רגשות וכנראה בתוך תוכי מקווה שחלקם יצאו עם טיפות המלח שכעת פורצות מתוך עיני ושוטפות את לחיי. המלח צורב את עורי. הדמעות מתאדות לאוויר ברגע שהן מגיעות לזוויות שפתי הבוערות.

זה סתם עוד יום כזה, שלא יוביל לשום מקום, שאין לו משמעות וכנראה בעוד שבוע לא אזכור מה עשיתי במהלכו כלל. זה גורם לחיים להראות מיותרים כל כך.

למעשה, אלה הסימנים הכחולים המעטרים את ירכי הימנית שמטרידים אותי:

חמש טביעות אצבע סגולות-כחולות. מזכרת מהיום של אתמול.

אני לא מבינה מה זה אומר. מתכרבלת בתוך עצמי ותופשת בידי את רגליי. שוב פורצת בבכי.

לקחתי נשימה עמוקה ולחצתי על הכתם הכחלכל, זה כואב. בכך מנסה לאשר לעצמי ולאנשים הלא קיימים סביבי, שאכן אלה הם שיטפי דם אמיתיים. זה באמת קרה.

קטעי המריבה מאתמול צפו ועלו במחשבותי: הוא קם על רגליו וצעק, אני צעקתי, הוא הכאיב ואני סתרתי. האגו שלו גדול מידי בכדי שאישה תכאיב לו. עלוב.

אני כבר לא יודעת מה לחשוב. הוא אוהב אותי או לא? אני לא מאמינה שאני עוד מעיזה לשאול את עצמי שאלה זו לאחר כל מה שעברתי. כיצד הוא מעיז בכלל?! באיזה זכות הוא מרשה לעצמו לפלוש אלי כך?! להכאיב...

אבל אני יודעת שמחר הכל יחזור להיות כמו תמיד, נשכח הכל. ושום נשב על הספסל ונדבר. הוא יעשן סיגריה ואני אתלונן עד כמה שזה לא בריא ושוב בתגובה, הוא יתעלם ממני. ואז נתנשק.

טעם הניקוטין עדיין דבוק לשפתיו. גם כשאינו מעשן, שרידי הסיגרייה מצליחים להפעיל את בלוטות הטעם שלי ולגרום לי לתחושת הבחילה שלמדתי להסתיר בצורה כה מוצלחת.

אבל אני מסוגלת לסבול זאת. כי אני אוהבת אותו, כנראה ממשיכה עוד לשכנע את עצמי, אבל הספקות כבדות מידי בכדי להטביע אותן פעם נוספת. הכל מתחיל לצוף..."