נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי על הדלת.
אין תשובה.
עוד דפיקה.
נכנסתי.
התיישבתי מולה, והיא מסתכלת בי בלי לומר מילה. ולפני שיכולתי לעצור בעדי זה יצא:
אמרתי לה. צעקתי לה כי אני שונאת אותה. אני שונאת אותה כל כך. כל מה שקשור בה אני מתעבת.
אני שונאת שהיא מבינה אותי אבל לא נותנת לי להבין אותה. למה את שומרת אותי בחוץ?
היא שותקת. אפילו לא מרימה את ראשה.תגידי דבר מה! תעני!
גלי לי פיסה מליבך כשם שנתתי לך את שלי עטוף בנייר מתנה.
אז היא הרימה מבט. בוהה בעיניים חומות וגדולות כשל עגל. כדרכה לא אומרת דבר.
תפסתי בזרועותיה ונערתי אותה. תני לי לאהוב אותך!
והיא נפלה מהכיסא. באיטיות נעה לכיוון הרצפה וכמו בובת חרסינה התנפצה לרסיסים.
סוף סוף. סוף סוף נשברת.
וממנה נשפכו תמונות, גזרי זכרונות, מילים, מנגינות והרבה פחד, הרבה כאב, הרבה סודות נצורים בתוך קופסאות בצבע כסף.
וראיתי מה היה בה. והבנתי.
ובכיתי.
בכיתי.
והכל התערבב בדם ובדמעות.
עכשיו לא אוכל להדביק אותה חזרה.
אז אספתי אותה לתוך שקית, והסתכלתי בשברים שהיו פעם היא, והם שיקפו, כמו ראי, בחזרה אותי.
סיפור נוסף לתחרות הכותבים של ישרא: http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=8919694
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Nikolett