זוללת, בולסת, לועסת, בולעת..
אכלתי את כל מה שנתת לי,
שתיתי וגמעתי כל מילה שאמרת, כל משפט שפלטת, הכל.
וזה החמיץ והתקלקל לי בקיבה.
דוחפת אצבע ארוכה,
מקיאה.
והמילים לא יוצאות.
על סף התאבדות הן עומדות על הלשון, מחכות...
מחכות לנפילה, להקלה..
ואני בולעת הכל בחזרה.
* * * * * * * * * *
ערימות של מילים רקומות בשנהב,
עטופות בסדין בצבע חלב.
הן תלויות,
הן חולות,
הן חותכות בבשר,
הן קורעות,
הן פוצעות,
מתחפרות בצוואר.
תלוליות של משפט סגורות בקופסא,
ריקבון אותיות ועולה הצנחה.
הן שתויות,
הן שחוקות,
מעלות חלודה,
הן מרמות,
מבזות,
את הלב שנשבה.
* * * * * * * * * *
..."ואתפרק בידייך כמשחק הרכבה,
ואתה בעיוורונך תחבר אותי חזרה.
פניי רעולות בזיכרונך השחוק,
פיסות חסרות אחרי תקופת היישנות.
מסתירה את רזי תחת מעטה ססגוני,
ובמו ידייך אתה חופר את קיברי..."
* * * * * * * * *
כוח המשיכה אונס את הדמעות מעיניי,
שמתגלגלות על לחיי וקופאות בקימורים שבקו הלסת.
אך אני עומדת יציבה. והיא לרגלי. מושכת בשרוול מכנסיי.
ציפורניה בבשרי.
והיא צורחת.
ונטיפי קרח נופלים מזוויות פניי ומתנפצים על קודקוד ראשה.
היא שבורה.
רגלייה מתחפרות באדמה ובכוח היא מסיטה אותי.
ואני נטוייה בקרקע. ידיי קבוצות לאגרופים. דם על מפרקיי.
והיא מתחננת "הצילי אותי"
ואני עונה "אותי קודם".
* * * * * * * * * * * * *
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Nikolett