"מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע.."

הגשם הראשון תפס אותי אתמול באמצע ההליכה. יצאתי להליכה למרות שכבר מהבוקר השמיים היו מלאים עננים אפורים, כי מאז שהפסקתי עם השיעורים אני מנסה להתמיד בהליכות.

אז הלכתי והיה טפטוף, ובדיוק כשעברתי ליד המקום ההוא וראיתי שהמכונית שלו שם, הגשם התחזק. והיה נדמה לי שראיתי אותו בזווית העין, והגשם התחזק עוד יותר אז התחלתי לרוץ. תוהה במוחי למה היה לי כזה חשוב לעבור שם, ומה זה עוזר לי לראות אם המכונית שלו שם...

אז המשכתי ללכת במסלולי, כשמתרוצצת לי מחשבה טיפשית בראש, שהוא יעבור שם עם האוטו שלו, ויראה אותי הולכת בגשם בלי מטריה ועם חולצה קצרה, ויעצור לי וייקח אותי מהגשם והקור הביתה, יבשה ובטוחה...

נזכרתי איך בחורף שעבר, אחרי שיעור בשעת ערב מאוחרת, היה מבול בחוץ, והוא הציע לי בפעם הראשונה טרמפ הביתה, ושכחתי אצלו באוטו את המטריה ב"טעות"...

והגשם המשיך והבנתי כמה שזה טיפשי, לחכות למשהו שלא יקרה, ובינתיים ללכת בגשם בלי מטריה ועם חולצה קצרה, ועם mp4 שאם יירטב אז ייהרס, אז שיניתי את כיווני והתחלתי לרוץ לעבר מחסה. ורק כשהתרחקתי משם, הגשם הפסיק.

אני שונאת את החורף. כל הגשם, והקור, והאפור, והחושך שמקדים... זה גורם לעייפות ולעצבות. חורף זו עונה עצובה.

ובכלל, החורף הזה אני אהיה בבסיס הנידח שלי בצפון, ובצפון הכי קר. ולא יהיה לי מישהו או משהו שיחמם אותי, או יחמם לי את הלב לפחות.

בחורף שעבר הייתי במרכז, בבית. במרכז פחות קר.

הגשם הראשון ירד אתמול, וכשחזרתי הביתה הוצאתי את המגפיים, הצעיף והמעיל. והם הזכירו לי את החורף שעבר...

נזכרתי שקניתי את המגפיים בקניון ההוא, כשעבדתי, ואחר כך הייתי חורשת עליהם כל פעם שהייתי יוצאת. נזכרתי איזה כיף היה, שעבדתי כמעט כל יום עם אותם אנשים, עוד לפני שכולם התגייסו או עזבו מסיבות כאלו או אחרות. שהיינו חבורה מגובשת, ויצאנו כל הזמן.

נזכרתי ביום חורפי אחד, כשהייתי בעבודה ואבא שלי התקשר אליי כדי לבשר לי שהגיוס שלי נדחה בחודש. וכמה שמחתי, כי לא רציתי להניח לתקופה ההיא ללכת... כי כל כך נהניתי בעבודה ובכלל...

וגם הם שמחו שאני נשארת איתם, ואמרו שאולי זה סימן טוב, שאני מיועדת לאיזשהו תפקיד טוב...

החורף שעבר היה מלא באופטימיות. תמימות. תקווה.

בחורף הזה, המציאות מכה בכל עצמתה, מזכירה שהיא שם וחזקה מהכל.

הסנפתי את הצעיף הכתום והמחמם שלי, ועדיין היה עליו את הריח של הבושם שהייתי שמה בחורף שעבר. נזכרתי שתמיד הייתי לובשת אותו כשהייתי הולכת לשיעורים שלו. נזכרתי בשיעור בו הייתי ערב לפני הגיוס, כשהביאו לי עוגה והוא בירך אותי מול כולם, וחיבק אותי, והייתי בעננים באותו ערב... ואחרי השיעור נשארנו שנינו ואכלנו כמעט את כל העוגה כי אף אחד לא אכל ממנה... והוא הסיע אותי הביתה כהרגלו, וכשהגענו ביקשתי ממנו עוד חיבוק והוא נתן לי גם נשיקה... וכשעליתי הביתה שמעתי הודעה מידיד אחר, שאיחל לי בהצלחה בגיוס ואמר שאני חשובה לו... הייתי ברקיע השביעי באותו ערב. ובוקר למחרת התגייסתי.

לבשתי את המכנסיים היפים מקורדרוי שקניתי בחורף שעבר. בחורף שעבר הייתי לובשת אותם עם חגורה, החורף הזה הם בקושי עולים עליי...  כוס אמק, השמנתי. בחורף שעבר הייתי הולכת כמעט כל יום לשיעורים, אז הייתי יותר בכושר ויותר רזה.

בחורף שעבר לא כתבתי הרבה. כי כמו שעברי אמר פעם, "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב"...

החורף הזה אני כותבת וכותבת

ולא יכולה לעצור.

אני שונאת את החורף, אבל בחורף שעבר היה לי טוב.

החורף הזה יהיה קר מתמיד.