אני מאוד מאוכזבת מהמין האנושי בזמן האחרון. ציפיתי ליותר.
פעם היתה לי יותר אמונה באנשים. חשבתי שאנשים הם משהו מסוים, ונוכחתי אחרת...
כל האנשים הם:
שקרנים, פוזאיסטים, בוגדים, רמאים, נוטשים, מאכזבים, פוגעים, צבועים, אינטרסנטים.
ואם הם לא כל אלו, אז הם
עסוקים בעצמם,אגואיסטים, חיים בבועה, שטחיים, אגוצנטריים, אדישים, אנוכיים, לא מתחשבים, אכפת להם מעצמם בלבד.
ואם הם לא זה ולא זה, הם
טיפשים, מעצבנים, הולכים אחרי העדר וחופרים.
ויש כאלה שזה הכל ביחד- הכי גרוע.
ואני עדיין מחפשת מישהו שיוכיח לי ההפך...
השאלה שאני שואלת את עצמי היא- האם אני מחפשת לשווא?
האם לא קיימים אנשים שהם לא זה ולא זה ולא זה?
ואם באמת לא קיימים אנשים כאלה, למה אני היחידה שרואה את העובדה הזו?
למה תמיד אני מצפה מאנשים למשהו ותמיד מתאכזבת מחדש?
אני מאוד מאוכזבת מהמין האנושי בזמן האחרון. כולם חייבים לעטות עליהם מסיכות ופוזות.
הכל פוזות.
אנשים עושים דברים רק על סמך איך שזה יראה בעיני אחרים.
אנשים הולכים כעדר אחרי אחרים, אם כולם לובשים כובע גם אתה תלבש כובע, אם כולם קופצים מהגג אתה גם תקפוץ, כי זה מה שכולם עושים.
ואולי גם אני ככה. אבל מה שבטוח, זה שאני לא מרוצה מזה.
קשה לי למצוא משהו אמיתי או מישהו אמיתי בין כל הנחמדויות, והצביעויות, והשקרים והפוזות והמסכות.
האמת שדי נמאס לי כבר מכל העמדות הפנים האלו.
אני לא רוצה להיות נחמדה לאנשים שאני לא סובלת רק לשם הנימוס, אני לא רוצה לקבל דברים רק כי אף אחד לא הטיל בהם ספק.
לא רוצה לכעוס ולשמור את זה בפנים כי זה לא נחמד לראות מישהו כועס.
לא רוצה להסתיר דמעות כי יחשבו שאני ילדה קטנה.
לא רוצה לומר כן ולצעוק בפנים לא.
לא רוצה להסתיר רגשות רק כי הם לא ייראו נורמליים בעיני אחרים.
כל המסכות האלה של הנחמדות ושל ה"הכל בסדר" שגם אני עוטה על עצמי, כבר עושות לי בחילה. מגעילות אותי.
אני כבר לא יכולה לשאת את כל המסכות האלו, הן כבדות לי מדי.
זה קשה מדי.
אני רוצה דבר אחד, רק דבר אחד, ולא הקטן ביותר, שאני יכולה לדעת ולסמוך על זה ולהיות בטוחה שהוא אמיתי, ושהוא שלי.
רק משהו אחד אמיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
