"מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע.."

לאחרונה אני הופכת קנאית יותר ויותר, ואני די מתעבת את העובדה הזו.

קנאה זה רגש מגעיל.  זה רגש שמוציא ממך את כל הרעל והשנאה והמגעילות והמרמור שאפילו לא ידעת שקיימים בך.

כשאני מקנאה במישהו, אני אוטומטית גם שונאת אותו. כי אני שונאת את העובדה שהוא ככה ואני לא.

זה לא בריא וזה לא טוב לקנא. אבל אי אפשר לשלוט בזה...

אני מקנאה באנשים שפשוט חיים את החיים שלהם, בלי לחשוב יותר מדי, בלי לשאול שאלות ולתהות תהיות של למה, ובשביל מה, ואיך ומתי וכמה. פשוט זורמים עם כל מה שקורה, בלי יותר מדי מחשבות מיותרות, בלי סיבוכים, בלי קונפילקטים פנימיים, בלי תסבוכים ותסכולים.

אני מקנאה באנשים שמחים.

אני מקנאה בבנות יותר רזות ממני ויותר יפות ממני.

מקנאה בזוגות קיטשיים ואוהבים.

מקנאה בחברים שלי כשהם יוצאים הביתה יותר מוקדם מהצבא, או כשקיבלו גימלים.

מקנאה באנשים חכמים יותר ממני, מצליחים יותר ממני, ספורטיביים, שיודעים לשיר, לרקוד, לצייר, כשרוניים באיזשהו תחום מסוים, באנשים שרצים מהר יותר ממני, שחושבים יותר מהר ממני, שקולטים יותר מהר.

מקנאה באנשים שאוהבים את עצמם, אוהבים את מה שהם עושים, אוהבים את התפקיד שלהם בצבא, אוהבים את החברים, שכיף להם, שטוב להם.

כשחושבים על זה, אני פשוט גועל נפש של בן אדם.