אחרי ששיכתבתי אותו פעם שלישית הנה הסיפור.
חשוב לציין שאין לו שום קשר אליי ואין בו רמזים נסתרים.
יום שני בלילה. חשוך וקר והיא הולכת לבד. הרחובות ריקים, אין מכוניות, אין נפש חיה. רק טפיפות צעדיה ויללות החתולים נשמעים ברקע. חלונות הבתים חשוכים. האורות היחידים בוקעים מפנסי הרחוב. חוצה את הכביש. יודעת שהיא עוד מעט מגיעה לשם. נשמע רעש מכונית חולפת ברחוב הסמוך. למרות החושך והאווירה המפחידים היא נשארת רגועה. יודעת שאין לה ממה לדאוג. יודעת שהוא אוהב אותה ולא ייתן שיפגעו בה. מעלה זיכרונות כדי להעביר את הזמן.
נזכרת בדייט הראשון. נזכרת איך אחרי התקף העצבים הראשון שלו הוא חיכה לה מתחת לבית עם זר פרחים ביד. נזכרת רק בזכרונות הטובים. הוא הרי הבטיח לה שהוא ישתפר. הבטיח שהוא מטפל בזה ושלא יפגע בה שוב. והפעם ההבטחה נשמעה אמינה, לא כמו בפעמים שלפני. והיא אוהבת אותו. את הדרך שבה הוא מלטף אותה, את מגע שפתיו על שפתיה, את המבט שיש לו בעיניים כשהוא רואה אותה. לא המבט ההוא, המפחיד.. המבט הרך והאוהב והמחייך. העיניים הירוקות שלו.. היא מחייכת לעצמה.
חתול שמתחכך ברגלה מחזיר אותה למציאות. מתוך חלומותיה היא לא שמה לב והנה היא כבר מתחת לבית שלו. עולה במדרגות לקומה השנייה ודופקת בדלת. ברגע שהוא פותח היא קופצת עליו בחיבוק, מריחה את הריח שלו. ידיו העוטפות את גופה מרוחקות מעט, רפויות. אבל היא לא שמה לב.
נכנסים והיא הולכת אחריו לסלון. הוא פותח את הטלוויזיה ומתיישב לידה על הספה. היא בוחנת אותו במבטה. הוא לא מוציא מילה, עיניו אדישות, בוהות במסך. היא יודעת שהוא מסתיר משהו. היא מרגישה שמשהון לא מוסבר אופף אותו.
שואלת אותו מה קרה והוא לא מגיב. מנסה להסב פניו כלפיה והוא מתנער ממנה. שואלת שוב מה קרה והוא מבקש ממנה שתניח לו לנפשו. ללא מחשבה רבה היא מנסה לדחוק בו לספר לה. הוא מסובב את ראשו ומסתכל עליה. מאוחר מדי בשביל להתחרט היא רואה בעיניו את המבט שקיוותה לא לראות שוב לעולם. המבט ההוא. היא מנסה להתנצל, להחזיר את הגלגל לאחור אך הוא צועק עליה. וכל מילה שלו גורמת לה להתכווץ במקומה. וכל צעקה מורידה אותה עוד ועוד כאילו שדורכים עליה שוב ושוב. עיניה מתחילות לנצוץ והיא רוצה רק לצאת משם. היא פוחדת לבכות לידו. מבקשת שיפסיק לצעוק והוא ממשיך. ועל הטלוויזיה שממול מרצדות דמויות צוחקות. מנסה לקום וללכת אך הוא תופס בה כך שלא תוכל לזוז. וידו לוחצת על ידה בחוזקה. היא מתחילה לבכות ומתחננת שיעזוב אותה וייתן לה ללכת. אך הוא לא מרפה והיא מתחילה להשתנק מבכי וכאב. הוא כבר לא האדם שהיא מכירה, הוא זר לה והוא מפחיד אותה. מבין יבבותיה היא שומעת רק חלקים ממה שהוא צועק. הוא מקלל אותה וטונו הולך ועולה. מתוך דחף וללא מחשבה היא צועקת די.
פתאום הוא עוזב את ידה והיא מרגישה כאב חד בלחייה. פיה מתמלא דם והדם זורם על הבגדים ועל הספה. ולרגע נהיה שקט, רק קולות הטלוויזיה עדיין נשמעים. היא מתיישבת ושומעת את צעדיו המתרחקים. הפחד משתק אותה והיא לא מסוגלת לזוז. נשימתה כבדה. מרחוק היא רואה אותו במטושטש מתקרב. היא מנגבת את דמעותיה ורואה שהוא מחזיק בידו משהו. פניו חסרי הבעה. הוא תופס אותה ומקרב את הסכין אל גרונה. עיניה גדלות מההבנה של מה שהולך לקרות. הוא מתחיל לחתוך את גרונה בסכין. כולה מלאה בדם, היא שומעת אותו לוחש "אני מצטער" והטלוויזיה נשמעת מרחוק ומתוכה בוקעים קולות צחוק. ואז הכל נגמר.
על ספה מלאה כתמי דם שוכבת נערה. פיה נותר פעור מהצעקה שלא הספיקה לצעוק ובעיניה המזוגגות נותר המראה האחרון שראתה, אותו עומד שם כשעל פניו מתוח חיוך סובל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
