...הולכת, מדברת אליהם למרות שהיא יודעת שהם רק בדמיון שלה. הם אומרים כל מה שהיא תמיד פחדה שהם יגידו. היא כבר לא יודעת מי מהם אמיתי ואת מי היא מדמיינת. המקומות מתחלפים, האנשים משתנים. הכל נראה כמו חלום. היא יודעת שהיא בתוך התקף. שכל מה שקורה מסביבה הוא פרי דמיונה. אבל היא מפחדת להתעלם. המילים שלהם פוגעות בה כמו סכינים. המכות שלהם כואבות לה. היא בוכה. היא רוצה לברוח. היא רוצה שזה ייפסק. הם מקיפים אותה. דוחקים אותה לפינה. כל אחד מהם בנפרד בא לפגוש אותה. לכל אחד יש מה להגיד. כל אחד אומר מילה במילה את הדברים שהיא מפחדת לשמוע. כל אחד מפחיד אותה. היא רוצה לצעוק עליהם שהם לא אמיתיים. שזה רק ההתקף של הפחד שגורם לה לדמיין את זה. במקום זה היא מתחילה לבכות. מנסה להסביר את עצמה. לגרום להם לסלוח לה או לפחות להבין אותה. והם, צוחקים לה בפנים, צועקים עליה או משפילים אותה. איכשהו היא מוצאת את עצמה במקום אחר, כבר לא בהתקף, יחפה ומבולבלת. היא מסתובבת עוד קצת אחרי ההתקף.
ואז היא מתעוררת. פניה יבשות מדמעות. עדיין.. החדר נראה שונה ומפחיד. מדליקה את האור , מבינה שלחזור לישון בזמן הקרוב היא כבר לא תצליח. פתאום מפלי הדמעות מתחילים לזלוג על פניה. יוצאת אל הסלון, פותחת את המחשב ומתחילה לכתוב את החלום.
היא הייתה במיטה. הלכה לחדר השני, אח שלה היה שם. שניהם פחדו. פתאום אמא נכנסה בדלת. חזרה מהטיול. והיא מתחילה לצעוק עליה. ואז היא מבינה שזה לא אמיתי. איכשהו היא מחליטה שזהו התקף לחץ או פחד. והיא מגיעה לבית של סבתא ואהובה מחכה לה שם. הוא יושב מולה ואומר לה את המילים הכי פוגעות ששמעה אי פעם. ופתאום הוא נכנס גם מהדלת. ויש עוד אחד, ועוד אחד. והיא מפחדת. והמקומות משתנים, וכך גם האנשים. והיא הולכת, מדברת אליהם למרות שהיא יודעת שהם רק בדמיון שלה...
אני לא יודעת איך אני אחזור לישון עכשיו..ומחר בגרות =/
נשבעת לכם שאם באמת הייתי זוכרת מה קרה במהלך ההתקף אפשר היה לעשות מזה סרט. [גם אמרתי את זה לאלהזיו בחלום]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
