לכולם.

הם היו כל כך הרבה בשבילי.

ועכשיו, חודש מאז,

ואני עדיין מתגעגעת.

הזמן לא אמור להעביר את הגעגוע?

הזמן לא אמור לספוג את הדמעות?

אבל אני גם מאושרת.

בכלל לא חשבתי שזה מה שיקרה.

אבל זה קרה.

ואני מאושרת.

כל כך מאושרת.

כל כך.

אני אוהבת אותם כל כך הרבה.

וכבר עכשיו הם חסרים לי.

למרות שהם עדיין, קצת, איתנו.

אני לא יודעת מה אני ייעשה במפקד שמיניסטים הבא.

אני באמת לא יודעת מה אני ייעשה.

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".