על הרצפה.

שוכב, מדמם.

פגוע, מצולק, כואב, בוער, שורף.

מפרפר, נשבר, ואז

נודם.

ושוב מפרפר.

אותו פרפר מוגן וקטן, שכנפיו עטורות בצבעים זכים-

של אגם תורכיז משתרע למרגלות עמק פורח,

מנוקד בפרחים בשלל גוונים.

של אדמה רטובה, של גשם שוטף,

של שקיעה אדומה כאודם.

של זריחה מסנוורת בזהוב.

של דימדום כתום כפרוות אריה.

מדמם, שוכב לו,

בקרשים.

בוכה,

בדמעות טהורות.

מתייפח כילד קטן,

תם. זך. בוהק בלובן.

וזה כואב.

כ"כ כואב.

בפנים, בבטן.

והפרפר הקטן לא מת לעולם,

ממשיך לגסוס עוד ועוד.

מנשק לשלום, ושוב לוקח נשימה חדה.

מתנשף.

בוכה.

בוכה.

בוכה.

ממשיך לבכות עוד ועוד.

*

כי עכשיו, המעגל קסמים הזה שוב נמשך.

והביטחון שלי?

שוב ברצפה.

בקרשים.

בפנים, בבטן.

לא מת לעולם.

וכואב לו.

כ"כ כואב לו.