עד קצות האוזניים.

ברחמים עצמיים.

יושבת בחדר, והשחור בעיניים נוזל לאיטו,

דמעות מלוכלכות ומטונפות חוצות את הפנים.

למה? עד שהכל היה בערך טוב.

שורה אחרי שורה של אכזבות.

ובלילה? לבכות.

[כאן רציתי לכתוב משהו על גוני, אבל אני יגיד לה את זה אישית. גוני, התקשרינה!]

ואין עם מי לדבר.

סתם לבכות.

***

זה לא יעזור אם תגידי לי לא להיות בדיכאון.

חשבתם על לבוא ולתת לי חיבוק?

סתם להיות שם, בלי להגיד כלום.

בשביל שיהיה לי על מי לסמוך.

שיהיה מישהו בשבילי.

אבל לא.

מאחורי מסך של מתכת,

מאחורי אורות צבעוניים,

מאחורי מסך בלי פנים,

אתם דווקא מסוגלים ל"עודד" מצוין.

בואו אלי, אני פה לידכם.

אל תגידו כלום, פשוט שיהיה לי אל מי לדבר, על מי לבכות.

כי הכל נראה פחות נורא כשלא נמצאים לבד.