"ומה אם היינו חיים בעולם בלי הגדרות?" אני שואלת אותך.
"היינו מסתובבים עם המחשבות הבלתי- מוגדרות שלנו בחיים הבלתי- מוגדרים שלנו ונפגשים עם אנשים בלתי- מוגדרים אחרים. ולא היה גדול יותר, או קטן יותר. ולא היה יפה או מכוער. לא היה נכון ולא נכון, טוב ולא טוב."
אתה צוחק ומפנה ממני את הראש, אתה מוגדר טוב מדי בשביל לוותר על כל זה.
"ואף אחד לא היה מנסה להגדיר את עצמו, ואף אחד לא יתעסק בהגדרות שלו ושל אחרים. חיים בלתי מוגדרים. חשבת על זה?"
אתה בשלך. עבדת קשה מדי בשביל ההגדרות שלך. אתה לא מסוגל לדמיין את העולם הקטן והמוגדר שלך בלי הגדרות.
"ואם היינו מטיילים בשבילים לא מוגדרים? היינו הולכים לאיבוד" אתה מפטיר בטובך.
"אני אף פעם לא הולכת לאיבוד" אני אומרת בחיוך רחב וצוחק. "כי ללכת לאיבוד זה למצוא משהו שלא חיפשת".
אני ממשיכה לחייך. אתה מנמיך את הסיגריה שלך, חושב קצת ועונה לי: "מה כל כך טוב בלמצוא משהו שלא חיפשת?"
אני קצת בשוק. "מה זאת אומרת? בחיים הקטנים והמוגדרים שלנו אנחנו כל הזמן רודפים אחרי משהו, אתה לא חושב? רודפים ורודפים ורודפים. ואחרי מה? אחרי הגדרות חדשות. מה כל כך טוב בהגדרות בכל אופן?" אני עונה, קצת בעצבנות. אתה מסתכל אלי בצחוק- ליגלוג, אתה יותר מדי מעלי בשביל לענות על זה.
"בלי הגדרות לא היה סדר, לא היו חיים. בני אדם מגדירים את עצמם, ואת אחרים, ואת הכל בעצם, כאינסטינקט. אי אפשר לא- להגדיר." אני מסתכלת אלייך בתדהמה. "מה זאת אומרת? סדר זה תוצאת לוואי של אי- בלאגן. הצורך שלנו בהגדרות זה צורך שיצרנו בעצמנו, זה לא צורך חיוני בכלל".
ואתה מחייך, בעולם משלך. בין טיפות הגשם שהחלו לרדת מהעננים הכהים של שעת- הערביים, פשוט לא היה אכפת לך.
***
אני מצטערת, אני לא בנויה להגדרות.
לא עכשיו לפחות.
3/>.