אז גם לי יש פרו  /m\

***

ולמה, למה היה לי כ"כ קל לעשות את הקטע הזה? ולמה כשהיא אמרה שממש נכנסתי לזה, ושממש ראו לי את הדמעות בעיניים, לא הצלחתי שלא לחלץ חיוך מאופק, ובפנים לרצות לצרוח שאני לא עצובה, ודי להגיד לי שאני עצובה, אני פשוט עייפה, ולא מרגישה טוב, ובכלל קראתי הארי פוטר לפני השינה ובכיתי תוך כדי, והיה לי חלום רע, או שסתם נשארתי ערה עד מאוחר.

"תהיי שמחה", נורא קל להגיד נכון?

אבל ללכת לי במסדרונות המטונפים של בי"ס בלי שום מטרה, לחיות בלי תשוקה למשהו מסוים זה פשוט מעבר ליכולת.

ואני גם קצת לחוצה, כל החברות שלי כבר סללו לעצמן את מסלול החיים, וזאתי רוצה להתחתן עם גבר איטלקי, והיא רוצה לעבוד בככה וככה תוך כדי הצבא, ולכולם יש חלומות ושאיפות ורצונות ומטרות ורק אני בודדה בתוך הים השחור והאפל הזה, ואני לא יודעת, ואולי אני בעצם לא רוצה לדעת עמוק בפנים, אבל הלחץ הזה של מה-איך-את-לא-יודעת-מה-תרצי-להיות-כשתהיי-גדולה נושף לי בעורף, וצוחק לי בממזריות מאחורי הגב בעודו תוקע בי סכין, קצת כמו הפגיון שנעצו בדוֹבּי קצת לפני שהוא מת.

***

גוני את חייבת לי שיחה ככה:  גדולה.