קול א': איפה את?

קול ב': זאת שאלה טובה. האם מה שאני רואה במראה הוא מה שאני באמת? האם פעם הנשמה הזו שכנה בתוך אדם אחר, ואני לא זוכרת?

קול א': מעניין מאוד, אך אין טעם לשכשך בזה, אין טעם בכלל.

קול ב': אני לא יכולה שלא לחשוב על זה.

קול א': על כל דקה שאת מבזבזת במחשבה על העבר ועל העתיד, את מאבדת 60 שניות מהווה. ומה הוא ההווה? רגע קצר מספור. סנטי, מילי, מיקרו, ננו. 60 שניות מרגעים ספורים. לא חבל? תחשבי כמה זה יוצא!

קול ב': אין לי כוח, וגם לא תשוקה לחשב. מתמטיקה אף פעם לא קרצה לי כ"כ.

מעניין איפה כל המחשבות שלנו מאוכסנות. בקצות האצבעות ודאי הזכרונות הפחות נעימים, שנוכל לבחון אותם רק אם נרצה. בירכיים נמצאים הלימודים, כי הירכיים עבות ושריריות. בבטן הזכרונות והמחשבות שמרגשות וגורמות לפירפורים. בבית החזה האהבות והתשוקות. בצוואר התכונות הנשקפות אל הבחוץ ובראש החלומות והלבטים.

בני אדם מורכבים כל כך, משונים כל כך. יודעים כל כך הרבה, אך כל כך מעט.

***

"לא קיים דבר שהזמן לא מלמד"/ אייסכילוס.