עכשיו כשאני מקבלת אסאמאס, הלב שלי ממשיך לפעום, לא לאט לאט וגם לא מהר מהר, רגיל כזה, קצת מהר.

כשמישהו מתחבר למסנג'ר, אז הלב לא נעצר, ואני גם לא רצה לבדוק.

וכן, אני עוד חושבת, עליו, עליי, על מה שהיה יכול לקרות ולא קרה.

וכן, זה עדיין כואב לי, ויש לי קצת מחנק בגרון.

וכן, אני עדיין מקשיבה לשירי אהבה/ אכזבה שעושים לי עצוב ולפעמים גם דמעות.

וכן, החוסר ודאות מכאיב לי, מאוד.

וכן, אני צד שלישי קטן וחסר חשיבות במערכת יחסים של זוג מאושר.

ולא, לא חשבתי שזה יקרה. תמיד דמיינתי את עצמי במרכז.

ולא, אני לא מטורפת, אני פשוט מאוהבת באידיוט.

אולי אני סתם מטומטמת, אולי אנחנו בכלל לא נועדנו להיות.

אולי אני פשוט חולמת, ואולי הוא בכלל אף פעם לא התכוון.

אולי זאת סצנה מסרט, רק חבל שזאת לא הנכונה.

בנכונה הוא היה מתקשר נסער, ומספר לי שהם- זה נגמר. שכל הזמן הזה הוא היה עיוור למה שבאמת היה, ושאותי הוא אוהב, ואותי הוא רוצה. ואני יסרב, "לא, איך אני יכולה? היא חברה שלי אתה מבין, אסור לי לצאת כלבה". ואתה תתחנן, ותבכה, ותבקש, ותילחם, ותירצה, ותשאף, ותחלום. ואז אני ישתכנע, ואז אנחנו נתנשק. אני יביט לך בעיניים, ואתה בשלי. ולא נאמר כלום. לפעמים זה עדיף.

 (מבולבל, אידיוטי, חסר טעם. מזל שכבר אין פה אף אחד.)