בלי סיבה.

סתם טוב לי (: .

עד קצות האוזניים.

ברחמים עצמיים.

יושבת בחדר, והשחור בעיניים נוזל לאיטו,

דמעות מלוכלכות ומטונפות חוצות את הפנים.

למה? עד שהכל היה בערך טוב.

שורה אחרי שורה של אכזבות.

ובלילה? לבכות.

[כאן רציתי לכתוב משהו על גוני, אבל אני יגיד לה את זה אישית. גוני, התקשרינה!]

ואין עם מי לדבר.

סתם לבכות.

***

זה לא יעזור אם תגידי לי לא להיות בדיכאון.

חשבתם על לבוא ולתת לי חיבוק?

סתם להיות שם, בלי להגיד כלום.

בשביל שיהיה לי על מי לסמוך.

שיהיה מישהו בשבילי.

אבל לא.

מאחורי מסך של מתכת,

מאחורי אורות צבעוניים,

מאחורי מסך בלי פנים,

אתם דווקא מסוגלים ל"עודד" מצוין.

בואו אלי, אני פה לידכם.

אל תגידו כלום, פשוט שיהיה לי אל מי לדבר, על מי לבכות.

כי הכל נראה פחות נורא כשלא נמצאים לבד.

על הרצפה.

שוכב, מדמם.

פגוע, מצולק, כואב, בוער, שורף.

מפרפר, נשבר, ואז

נודם.

ושוב מפרפר.

אותו פרפר מוגן וקטן, שכנפיו עטורות בצבעים זכים-

של אגם תורכיז משתרע למרגלות עמק פורח,

מנוקד בפרחים בשלל גוונים.

של אדמה רטובה, של גשם שוטף,

של שקיעה אדומה כאודם.

של זריחה מסנוורת בזהוב.

של דימדום כתום כפרוות אריה.

מדמם, שוכב לו,

בקרשים.

בוכה,

בדמעות טהורות.

מתייפח כילד קטן,

תם. זך. בוהק בלובן.

וזה כואב.

כ"כ כואב.

בפנים, בבטן.

והפרפר הקטן לא מת לעולם,

ממשיך לגסוס עוד ועוד.

מנשק לשלום, ושוב לוקח נשימה חדה.

מתנשף.

בוכה.

בוכה.

בוכה.

ממשיך לבכות עוד ועוד.

*

כי עכשיו, המעגל קסמים הזה שוב נמשך.

והביטחון שלי?

שוב ברצפה.

בקרשים.

בפנים, בבטן.

לא מת לעולם.

וכואב לו.

כ"כ כואב לו.