ואני באמת שלא רוצה להתבכיין, סתם לפרוק.
גוני צדקה, זה יותר מדי. אני עמוסה ב100 דברים, בקושי יש לי זמן לעצמי, ועכשיו יש גם תקופת מבחנים באופק.
Yappi.
למה השנה הזאת כ"כ קשה, למה בצופים הכל הרבה יותר מורכב, ומסובך, ופחות כיף?
כשאני באה לתת חיבוק לאחד מהמדריכים-לשעבר עולות לי דמעות בעיניים ואני פשוט רוצה לחבק אותו ולא לעזוב, ושהוא לא יעזוב אותי.
ועכשיו כולם התפצלו למעין חבורות, ואני באמצע, פעם פה ופעם שם, ולא שאני מתנגדת, זה כיף שיש לך אנשים כמעט בכל קבוצה אבל זה קצת גורם לי לתהות לאן אני שייכת, ואיפה אני נמצאת. ובהפסקות אני נקרעת בין מאתיים אנשים, ובהפסקה של 10 דקות זה טיפ- טיפה מסובך, וחלק מהחברות שלי מתלוננות שאני כבר לא איתן, ומסובך לי, ומבולבל לי, וכל התקופה הזאת מצד אחד רצה, ומצד שני תקועה, הדקות עוברות מהר אבל החיים לא, אני באותה פוזיציה כבר כמה זמן ואני פשוט בתוך חור שחור אחד גדול, מוקפת סימני שאלה, ופורקת הכל מול אנשים וירטואלים, שואלת אותם מה עובר עלי.
***
"דוקטור תקשיב, אני בבעיה חמורה, אני חושב שאני גשר."
"אדוני, מה עובר עלייך?!"
"עד עכשיו? 2 מוניות, אופנוע אחד ואוטובוס"
אני אוהבת את הבדיחה הזאת (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גדולה.