בחיים לא חשבתי שייצא לי להתפעל מדמות כזאת מספר.

לא, יומרנים שכמותכם, אני לא מדברת על הארי אלא על לונה "המג'נונה" לאבגוד, מלכת השנורקקים פחוסי הקרן הבלתי מעורערת, בעלת הראייה החדה ליתושטושים והחושפת של קנוניית רועששת.

כן כן, היא מוזרה, אפילו מאוד, אבל הביטחון העצמי שלה פשוט גורם לי להוריד בפניה את הכובע.

אמונה עיוורת כל כך חזקה פשוט מדהימה אותי, כל דיעה שלה שווה לראיה מוכחת, אין.

ויש לה גם כנות בלתי נשלטת, כואבת, והיא אומרת אותה באדישות מדהימה.

הארי:"מה אלה?"

לונה:"הם נקראים ת'סטראלים. הם עדינים למדי, אבל אנשים מתרחקים מהם מפני ש.. הם קצת.."

הארי:"שונים. תודה, נראה שאתם היחידים שמאמינים שמה שקרה נכון"

לונה:"אני לא חושבת שזה נכון. אבל אני משערת שככה הוא רוצה שאתה תרגיש."

הארי:"למה את מתכוונת?"

לונה:"וובכן, אם אני הייתי אתה-יודע-מי. הייתי רוצה שתרגיש מנותק מכולם, מכיוון, שאם זה רק אתה לבד, אינך מהווה איום כל כך גדול"   (מהסרט)

 -

טוב, אז יחסית השלמתי עם זה. אני חושבת.

אוף. אהבתי אותו כ"כ.

קול א': איפה את?

קול ב': זאת שאלה טובה. האם מה שאני רואה במראה הוא מה שאני באמת? האם פעם הנשמה הזו שכנה בתוך אדם אחר, ואני לא זוכרת?

קול א': מעניין מאוד, אך אין טעם לשכשך בזה, אין טעם בכלל.

קול ב': אני לא יכולה שלא לחשוב על זה.

קול א': על כל דקה שאת מבזבזת במחשבה על העבר ועל העתיד, את מאבדת 60 שניות מהווה. ומה הוא ההווה? רגע קצר מספור. סנטי, מילי, מיקרו, ננו. 60 שניות מרגעים ספורים. לא חבל? תחשבי כמה זה יוצא!

קול ב': אין לי כוח, וגם לא תשוקה לחשב. מתמטיקה אף פעם לא קרצה לי כ"כ.

מעניין איפה כל המחשבות שלנו מאוכסנות. בקצות האצבעות ודאי הזכרונות הפחות נעימים, שנוכל לבחון אותם רק אם נרצה. בירכיים נמצאים הלימודים, כי הירכיים עבות ושריריות. בבטן הזכרונות והמחשבות שמרגשות וגורמות לפירפורים. בבית החזה האהבות והתשוקות. בצוואר התכונות הנשקפות אל הבחוץ ובראש החלומות והלבטים.

בני אדם מורכבים כל כך, משונים כל כך. יודעים כל כך הרבה, אך כל כך מעט.

***

"לא קיים דבר שהזמן לא מלמד"/ אייסכילוס.