אני פותחת את המגירה העליונה. מפנה כמה דפים. מדבקות לבנות ריקות עם כתמי מים שהתייבשו, קליפס שזכיתי בו בלונה פארק, קלמר ישן, ארנק, ברכות, מכתבים. מרימה חבילת דפים, וזה מונח שם.

מלבן בד גזור בשלמות, עם הדפס פרוות טיגריס באדום שחור.

אני מחייכת לעצמי, מלטפת את הבד הפרוותי מעט, מריחה.

ריח טוב, צלול. על אף שהרמתי אותו מהאדמה המאובקת של יער הזורע, הוא נקי ויפה, מושלם.

הוא מקופל. אני פורשת אותו.

מלבן לא גדול במיוחד אבל מרשים. החתיכה הכי גדולה שמצאתי.

לפתע אני מגלה שהקצוות נפרמו מעט.

רק טיפה, ממש. הבד איכותי, לא הרבה פרימות, והן גם לא גסות. אבל הן שם.

אני מרחיקה את ידי ואת ראשי בו זמנית, ומסתכלת בבהירות בחתיכת הבד.

עקום מעט, אני מהרהרת.

לא מלבן מושלם כמו שחשבתי כשהיבטתי בו באותו לילה.

גם לא אותו מלבן מושלם כמו שחשבתי שהיטמנתי אותו באחד הכיסים בתיק האדום שלי.

גם לא אותו מלבן מושלם כמו שחשבתי כהיבטתי בו יום אחרי שחזרתי, ודמעה נשרה לה על הבד המפוספס.

לא אותו מלבן מושלם.

פרום בקצוות, עקום במעט.

כמה זכרונות עולים לי מאותו הלילה, כשרק רציתי לחפש את המצלמה.