למטה. ><

אז שלום לכווולם.

לא ציפיתם שאני יחזור ההא? אז חזרתי בכ"ז (: (בכל זאת)

הסיפור החדש לדעתי יפה יותר מכתבים צעירים בגלל סיבה אחת - מקוריות.

בלי לשים לב עשיתי סיפור כ"כ דומה לקיץ אחד ביחד, שזה כבר היה מיותר.

עכשיו אני מתחילה סיפור חדש, הפרקים הראשונים אולי לא יהיו משהו אבל ככל שתקראו יותר - תבינו יותר !

מאז התאונה החיים שלי התחלקו לשני חלקים; החיים שלפני התאונה, והחיים שאחרי התאונה.

אולי כדאי שקודם אספר לכם על עצמי.

קוראים לי מורן, כרגע אני בת 18.

ואת כל השאר? כנראה שתצטרכו לגלות לבד.

- - - לפניי שנתיים - - -

צרחתי בכל הבית, ישר חטפתי את הטלפון והתקשרתי לניקול, שגם היא, כמובן, צרחה כמוני.

"אני באה אלייך תוך דקה !" אמרה ניקול.

"דקה? מפגררת אחת אנחנו שכנות! בואי כבר!"

"אה נכוון.."היא צחקקה, נכנסת לתוך ביתי עם הפלא' שלה שמוצמד לאוזן.

שתינו התפקענו בצחוק וכשנשאר לנו קצת אוויר לדבר ניקול צרחה "אני לא מאמינה שאת דוגמנית ב - HONIGMAN !"

"אז כדאי שתאמיני" קרצתי לה "כי ממחר יראו אותי בכל השלטים בחנויות! וגם בטלוויזיה!"

ניקול לקחה דף לבן, ירדה על הברכיים ואמרה "אפשר חתימה? תקדישי לניקול !"

"כמוובן" צחקתי וחתמתי לה.

"הלו , הלו אתה שומע?"

"כן.. דברי כבר"

"היא התקבלה. ניסינו לעצור את זה,אבל לא הצלחנו"

"ניסיתם את פעולה 8?"

"כן ... זה לא עזר"

"אז תלכו על פעולה 404"

"בוס.. זה לא קיצוני מידיי?"

"לא ! תפעלו כבר!"

"מירנדה!" צעקתי "תנקי את הבריכה! אני וניקול רוצות להכנס!"

מירנדה הייתה אחת מהעובדות שלנו,רק שהיא ממש ישנה אצלנו והייתה כל הזמן אצלנו.

"כן ... ברור גברתי .." מירנדה אמרה ובאה עם כליי ניקיון.

"ניקול ... בואי נלך לאנשהו בנתיים!" חייכתי לניקול.

"מה עם לבית קפה?" היא חייכה חזרה

"סבבה! רגע אני מחליפה לבגדי יציאה" חייכתי אליה ועליתי לכיוון החדר.

"ומה זה הבגדים שאת לובשת?" היא שאלה המומה.

"בגדי בית! נראלך שאני יצא עם סקיני שעולה רק 300 ש"ח? אוהו אין מצב!" חייכתי והמשכתי לעלות למעלה.

"רק 300?" אמרה לעצמה ניקול והתיישבה על הספה בסלון "הלוואי והייתי כמו מורן"

"בוס יש הזדמנות, ללכת על זה?"

"לא. תתני לה לזכות ביום האחרון שלה. אני מכניס עוד מישהו, המבצע הזה חייב להצליח ואין מצב שילדה בת 16 תגבר עלינו, כמו שאר 20 המבצעים האחרונים גם בזה חייבים להצליח"

"אוקיי, קיבלתי"

"שחורה או לבנה?" שאלתי את ניקול

"אבל ... החולצה שלך כחולה!" היא אמרה המומה.

"לא טיפשונת! התכוונתי ללימוזינה, שחורה או לבנה?"

"נלך על הלבנה" היא חייכה,שכולה אכולת קנאה על מזלה הטוב של מורן.

"סבבה, יאללה יוצאים !" חייכתי אליה ועליתי על הלימוזינה שבא כבר ישב יוסי הנהג.

"יוסי, מתי ההורים שלי חוזרים?" שאלתי דומעת "נמאס לי שהם רחוקים כל כך!"

"העניין הוא שלא באתי בשביל הבית קפה. באתי להסיע אותך מורן, כי ההורים שלך לא חוזרים,אם את מבינה" אמר יוסי לאט לאט ובשקט, הסתובב אליי וחיבק אותי. "המטוס שלהם התרסק" הוא אמר , מחכה לתגובה.

זהו לפרק הראשון, הסיפור הזה יהיה מאוד מסתורי ויתקדם בצורה ממש לא צפויה.

גייבו לי.