על הוביטים בבני אדם

אם אריאן רובן היה יודע עברית, הוא היה יושב בבית ומריץ בלופ את השיר הזה כשברקע הוא רואה ב DVD את ההחמצה שלו בגמר.

כך חולפת לה תהילת עולם...

אם רובן היה מבקיע, יכול להיות שפסטיבל אינייסטה וקטלוניה בערוץ הספורט היה מתפוגג, ובמקום זה היו מדברים על רובן ושניידר. אבל האמת, לספרד הגיע. היא היתה הנבחרת הכי מאומנת במונדיאל הזה ולמרות ששיחקה את הסגנון המתסכל של אינייסטה הבלתי ניסבל, הספרדים ניצחו בצדק,fair and square

אנגליה וארגנטינה, שתי מדינות שמתחילות באות א' ושנלחמו ביניהם ב 1982 את המלחמה הכי מיותרת אי פעם

איכזבו בגדול. בעוד ארגנטינה הורכבה מאוסף של "פנטזיונרים" בלי שום מרכז שדה והגנה ובעיקר בלי חוכמה על ידי גדול הרמאים ביקום, מר ד. מרדונה, הרי שאנגליה זכתה להיות מאומנת על ידי אחד המאמנים הגדולים בעולם, סניור קפאלו, אבל עם שחקנים מוגבלים שיודעים בעיקר לרוץ ולנגוח. ורוני אחד עייף ומתוסכל ששכח איך בועטים לשער.

ניראה שהמוגבלות והטפשות של אנגליה יביא להפיכת חצר של הלורד המכובד מר בקהאם, אך הנ"ל חדל אישים מפונק, מעדיף להיות "סמל" ולא להתלכלך בכישלון. מצד שני, הארגנטינאים עדיין חושבים שהם נמצאים תחת שילטון החונטה הצבאית משנות ה70 ולא מעיזים להיפטר מהכריזמה, הגסות,והפופוליזם של אותו רמאי קטן קומה שמציג את שלמה שרף כחולה אנורקסיה לעומת אותו דיייגו שמנמוך ומיותר.

בעוד הוובוזלות עדיין משפיעות על עולמנו ובעיקר במקומות בתל אביב שם מתרוצצים ילדים ותוקעם באותו כלי משחית עשוי פלסטיק, הרי שבמדינות מוגבלות כמו ישראל, מתחילים משחקי המוקדמות של גביעי אירופה. ובהיותינו באותה דרגה כמו בוסניה,קזחסטן ומלטה, נאלצים כדורגלנינו העשויים ללא חת, לקום מבתי הקפה וחופי הים ולקצר חופשתם בתאילנד וארצות הברית כדי לרוץ, שומו שמייים, בפארקים בין הממטרות בחום הכבד.

לשם כך המציאו עסקנינו את הפטנט- מחנה אימונים בחו"ל. שם אפשר לשחק בקאזינו, לרוץ בתוך יער, ולשחק נגד קבוצות חובבים מהליגה ההולנדית החמישית ולהתפאר בניצחונות מושלמים.

הרושם הטוב רק מתגבר שבחורינו מצליחים לנצח את אותם מלטזיות ואזריות המתחרות איתנו על מקום בסיבוב המוקדמות השלישי או הרביעי של גביעי אירופה.

כך היה הוא השבוע שעבר לו זה עתה בו 3 קבוצות מישראל התחרו בחום הכבד כנגד יריבות מאירופה ויכלו להם.

הקהל בא, ההתלהבות בשיאה, והעיתונאים מפארים עד בלי די את בחורינו המצוינים ובעיקר את בעלי הקבוצות שהפכו לחשובים יותר מהשחקנים בגלל מדור גליצ'ים המפורסם וכל מיני תוכניות וונבי של ערוץ 2.

וכך, תם לו חודש תמוז והחל חודש אב. אב הוא חודש חם שתמיד נמצא לו בטבורו של חודש יולי החם ומלא הלחות.

תמוז הוא חודש מוצלח בגלל פירות נוטפי מים מרעננים כמו אבטיח,ענבים,משמשים,שזיפים, ואפרסמונים. אבל בעיקר בגלל שנולדתי בחודש זה.

אב לעומת זאת, הוא חודש עצוב. קודם כל נורא חם , ודבר נוסף, יש בו יום צום ותענית בו לפי המסורת, הועלה באש בית המקדש בירושלים.

בשנים האחרונות, ט' באב הפך להיות תאריך חשוב בשיח הימני-דתי המערב לאומנות, קיצוניות דתית ואותה גישה מזורגגת של "כל ישראל אחים", "בגלל שינאת חינם נהרס בית המקדש" ועוד משפטי נופת צופים שכזו.

כל מי שיעיין בספר ירמיהו השייך לתנ"כ שלנו, יגלה תמונה אחרת לחלוטין. מה שנחשף בין דפי הספר מזכיר לי את המסופר במינאס תירית, ימים מועטים לפני המצור שהטיל סאורון על העיר, כשהאפלה מתפשטת, וריקבון מתפשט בקרב מושל העיר ובני ביתו.

מה היה אם סאורון היה כובש את העיר, מעלה אותה באש והופך את תושביה לעבדיו?

כדאי לקרוא את ספר ירמיהו. הנביא היה בסכנת מוות, ולא מידי האויב, אלא מידי מושל העיר, המלך צדקיהו שכלא אותו בבור הכלא, והעלה באש את סיפרו של איש האלוהים. אלמלא נחלץ לעזרתו אחד מעבדי המלך (ככל הניראה לא עבד אלא אחד משריו) היה ירמיהו נרקב בבור וסיפרו המפרט את "ימי ירושלים האחרונים" לא היה מגיע לידינו.

ירמיהו היה מעין "שמלאני" של היום. מטיף כנגד הלאומנות והטירוף המלחמה נגד האמפריה האדירה שרק תביא על עירנו כליה ומסתכן במוות ובאשמת "בגידה מול פני האויב".

אותם דתיים-לאומיים שהפכו את ט' באב ליום פולחן הלאומנות הדתית שלהם, היו מזמן הופכים את ירמיהו ל"שמלאני עוכר ישראל" בסגנון יוסי ביילין או יוסי שריד.

ניראה שלמידה שקדנית של פרשת השבוע לא מונע מהם עיוורון סלקטיבי שכזה.

התעלמותם המוחלטת מפרשת גדליהו בן אחיקם ומעמדתו הנחרצת של התנכ כנגד רציחתו, מהווה אות וסימן לחוסר הרצון שלהם לקבל את עמדתו של בתנכ כנגד לאומנות חסרת רסן כחזות הכל, ועמדתו הבלתי מתפשרת של התנכ בעידוד ביקורת כנגד השילטון, גם בזמן מלחמת קיום והטלת דופי בנחיצותה!

כשאתם רואים את הפגנות השמאלנים כנגד מלחמת לבנון למשל, או בבילעין, שאלו עצמיכם "מה ירמיהו היה אומר" לפני שתצרחו עליהם "בוגדים! מוות לשמאלנים!"