מה שמוזר זה כל התקופה הזאת, האוירת שחרור הזאת. כל כך אמביולנטית, מצד אחד כל כך רגוע ושליו, מצד שני בודד וריק.
אני יושב בבית, לומד מילים, שומע מוזיקה, ישן [לא אשקר], אוכל וכו', אבל אני מרגיש שהכל קורה לאט ולא בהכרח בדרך הנכונה. אני לא יודע... אין מה שידחף אותי לעשות משהו, אין איזה יעד.
כל עוד לא התחיל הקורס פסיכומטרי אין משהו ברור. כשיגמר הפסיכומטרי, נגיד, אני לא יודע מה יהיה היעד. בטח למצוא עבודה עד שארצה להתחיל ללמוד, אבל כמה זמן לחפש עבודה, כמה זמן להיות בבית, כמה זמן לעבוד, במה לעבוד, מי אמר שזה טוב?!, איך התנאים?!, איך האנשים?!, איך הכסף?!, מי דואג למי?!, מי רומס את מי?!, כמה בא לי להתקדם בכלל...
מחשבות, תהיות, הכל פורץ החוצה.
הרגעים האלה שאני נהיה פואטי...
כאילו, אני קם בבוקר, אף אחד לא אומר לי מה לעשות, אף אחד לא מחליט לי שיש לי עד זמן מסוים לעשות משהו, אף אחד לא דוחף... זה מה שמוזר לי. שבינתיים אף אחד לא דוחף... אני מאמין שברגע שאעבוד או אכיר קצת יותר את החיים באזרחות יהיה מה שידחף אותי.
אני לא רוצה ליפול לעצלנות שלי ולהגרר איתה, זה לא טוב. אני חייב לשנס מותניים ולא להכנע לזה. בדרך כלל אני עצלן, לא אשקר. מזל שיש בי צד של מוסריות ועבודה.
יוצא לי לדבר על זה עם אנשים, המסקנה והשורה התחתונה היא שכל מעבר מסגרת הוא שוק. גן לבית ספר, בית ספר לחטיבה, חטיבה לתיכון, תיכון לצבא, צבא לאזרחות. אבל זהו, פה זה נגמר. אני יכול להחליט שלא בא לי לעשות כלום, אני יכול להחליט לקחת קורס דיג'יי, אני יכול להחליט להיות גרפיקאי, אני יכול להחליט להקים להקה, אני יכול להחליט ללמוד במכללה, אני יכול להחליט ללמוד באוניברסיטה, אני יכול להחליט לגור בנגב באיזו חוות בודדים ושהמדינה תממן אותי ואני אייצר איזושהי תוצרת חקלאית שתוכל להכניס לי גם כסף מהצד [שזה משהו ששקלתי האמת], אני יכול להקים עסק, אני יכול לשבת בבית או להזרק באיזה מקום ולאף אחד לא יהיה איכפת.
זה הזוי.
הקטע גם שאיך מתחברים עכשיו לאנשים?
בדרך כלל זה איזה משהו משותף שעושים ביחד... פסיכומטרי נגיד אז תהיה כתה עם אנשים [בנים/בנות] ומפה לשם משם לפה ומאינטרסים כלשהם כמובן [שאלות מסוימות או חלוקת ידע, שזה טבעי...] אפשר להתקרב.
בעבודה? יש כאלה שאין להם כח לזה בכלל וזה אולי מחולק למלא שכבות גיל.
אחר כך? מי יודע איפה אני אמצא את עצמי...
טיול...? מי חושב על זה בכלל?!? עם מי? מתי? דרום אמריקה? תאילנד? סינגפור? נפאל? חצי שנה? תשעה חודשים? חודש? שבוע? כמה זה עולה לי בכלל? מאיפה אני מביא את הכסף הזה? כמה צריך לעובוד?
אוח, כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה תהיות...
וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על מישהי. לא, זה לא הפוסט שאני מתמרמר על מישהי. סתם ציינתי את זה, לא נכנסים לנושא.
נקסט.
מי יכול לענות על השאלות האלה, מי יודע מה יכול להיות טוב לי?
אני בהכרח יודע מה טוב לי?
ומה אם אגלה שאני עושה משהו שאני לא אוהב ומאוחר מדי לשנות אותו?
הרי אני לא נהיה צעיר עם הזמן...
סבבה, היום אני בן 21, אבל זה לא אומר כלום. זה לא אומר שמותר לטעות. אני לא רוצה לטעות!