אני כל כך פואטי לפעמים, באיזה שתים בלילה בזמן שאני רואה טלויזיה פתאום נזכרתי באיזה משהו ומשם זה התפתח והייתי חייב לכתוב...
שוב, הנה הקטע:
"
התחלתי לתהות, זה הגיוני שעדיין תחשוב עליה? מאז שהיא השתחררה לא ראית אותה וזה היה בערך לפני שנה וחצי, אולי יותר...
טסה לחו"ל, טורפת את העולם וכל כך מממשת את עצמה. אני לא יודע אם דברים כאלה קורים ואם את מרגישה אותו דבר, אבל מאז ששמעתי שאת מתגעגעת זה הכה בי שוב.
אם את מתגעגעת יהיה לי מאד קשה לתפוס את זה. אם תחזרי ובאמת תהי בעניין שלי אני מוכן לנסות מה שלא הצלחתי לקבל על עצמי בעבר.
אני לא הייתי מסוגל, באותה תקופה, להתקרב אליך. הייתי כל כך תמים איתך, היינו מדברים רק במחשב ואת לא היית יוצאת איתנו הרבה ובכלל לא יוצאת הרבה וכל פעם שהיית באה איתנו הייתי מרגיש אחר, יותר טוב, יותר ילד.
הייתי כל כך שמח שאת מנפנפת את כולם ובכלל לא רואה בעיניים שבאיזהו מקום אני שמח שלא ניסיתי. אם את באמת מתגעגעת אלי ואפשר לעשות עם זה משהו אני כל כך אשמח שננסה כשתחזרי.
חבל רק שזה לא נכתב אליך ואני בספק אם יום אחד תראי את זה. אני לא אתנגד להראות לך את זה בבוא היום.
הכל זה געגוע, הלוואי ויצא מזה משהו. אם בכלל הייתי יודע מתי תחזרי ולאיזו תקופה.
לפעמים כשאני נזכר בך וכמה הרגש שלי היה חזק אליך אני רוצה לעזוב הכל ופשוט לטוס אליך.
לפעמים כמו בסרטים, רוצה לטוס להגיד לך את זה ולחזור ולפעמים עוברת בי מחשבה של לטוס כדי להשאר איתך ולהביא אותך לכאן איתי לתמיד.
"
זהו אין לזה המשך אני גם לא רוצה לכתוב יותר מדי אחרי זה...
נפגש בפוסט הבא,
יאללה ביי,
ניר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: