מנסה לחשוב קצת מה עובר עלי בכל הקטע הזה והאמת יש בזה קצת הגיון.
ההבדל לא כל כך גדול (אני מכיר הרבה שמסתדרים ככה), אבל עדיין זה מרגיש מציק.
אני איכשהו מוצא את עצמי בחיים ההם או את מי שרציתי להיות אז, רק שבאותו רגע אני לא מבין את הכח של הזמן שחלף ולא נותן לתקן את העבר.
רק להשפיע על העתיד.
שאר המאפיינים ממש לא משנים לי, אני מודה לעצמי על זה לפעמים.
אני חושב שברגע שיש בסיס טוב, כל השאר זניח וכבר יגיע לבד.
איכשהו ההיסטוריה חוזרת ועכשיו אני הצד השני של מה שהיה בעבר.
אני מבין מה זה וכמה זה קשה אפילו לצד השני.
אני מוצא עניין ומצליח להתחבר ברמות שקשה לי להתחבר בדרך כלל, אבל אז האמת מכה בי- אולי זה לא כל כך טוב לי ומתאים עכשיו. אולי.
יש פערים, כמובן. בכל זאת, אפשר להבין מהיכן הם מגיעים.
מצד שני, הפערים כמעט ונעלמים כבר הרגע שהם מועלים ומוכרים.
זה יפה ואני מעריך את זה. זה לא טריויאלי ובאמת שלא ציפיתי.
הופתעתי, כן.
אני לא יודע לצפות מקרים מסוימים, אבל לפי מיטב ידיעתי חוסר הנסיון לא תורם בהם.
גם פה אפשר להסתייג ולכתוב שגם אם במקרים בהם אהיה עד לחוסר הנסיון אוכל להביא את עצמי וליישב כל בעיה שתנתן.
הייתי רוצה לנסות, הייתי רוצה להעיז, אבל לא אשקר אם אכתוב שלמרות ההשקפה שלי אני חושש נורא ומתמלא סימני שאלה בנוגע לביצוע התהליך.
כולם מחפשים. גם מי שאומר, פומבי או מחשבתי, וגם מי שלא.
ה-"יגיע כשיגיע" הזה כל כך שטותי לפעמים שזה משהו.
אני מודה שאני גם משתמש כדי להסיט את האור.
זה עוזר לכתוב, אבל אני לא בטוח שעין אחרת שתרפרף על זה בהכרח תבין ותוכל לייעץ.
בכלל, חשבתי לא לפרסם את זה.
החלטתי שכן. אז אם יש פה עין שבאמת הצליחה להתחבר ולהבין את הרובד הנוסף, אשמח לייעוץ/תגובה/יצירת קשר כלשהי.
תודה,
ניר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: