וכשאני צריך, מי מקשיב לי? למי אני פונה? את מי אני משתף? אם להגיד את האמת, אני לא מרגיש בנוח עם אף בן אדם בעולם הזה, נכון להיום, לפנות ולדבר על מה שמציק לי באותו רגע ובאמת להתפרק. אני כן משתף, אבל אחרי שהכל עובר ואני מעבד מה שאני הולך להגיד. אין מישהו שאספר לו בלהט הרגע כשאני במצב רגיש ומסוגל להתנפץ. פשוט אין כזה.
מצד שני, אנשים כן מוצאים בי את הבן אדם הזה ומתפרקים ומתרפקים עלי. אני כן הבן אדם שאליו יפנו, שיקשיב ואפילו ברוב המקרים, ממש לא בשחצנות, יפתור את הבעיה ויבין מה היסוד שלה ומה עושים.
יש לי את התחושה שדברים יקרו רק אם אקח הכל על עצמי, אם אצור קשר עם כל הצדדים, אם אביא אוטו, אם אתאם עם כל הצדדים, אם אחשוב על מקום הבילוי. לפעמים זה נראה כאילו זה כל התפקיד שלי וכשהכל מתממש זה לא באמת מעניין אף אחד מה עשיתי או מי אני בכלל. אין לי בעיה עם כל ההנהגה וההובלה, אבל גם צריך להנות בדרך כלל במפגשים מהסוג הזה... בדרך כלל.
מעטים המקרים שמחליטים בשבילי ועושים לי את העבודה שציינתי. מעטים.
מי אני בכלל? איך/כמה/האם בכלל אני משווק את עצמי? זה איך שאני נראה? זה באמת משנה אם אני זרוק או מחויט? זה מה שאני אומר? זה מבנה הגוף שלי? זה הגובה שלי?
מה זה? אני באמת רוצה לדעת. אני רוצה לדעת כי אולי יש דברים מהותיים בי שאני לא שם לב ואני צריך לשנות. קל מאד לראות בעיה שקשורה בשני גורמים ולייחס אותה לגורם השני, אבל יותר נכון ללמוד על עצמך מהבעיה ולנסות להבין באמת אם גם אתה לא היית בסדר ואיך אתה משתפר וקם ממנה.
זה לא שאני מייחס חשיבות למה שיגידו עלי ובאמת שלא כזה איכפת לי מה חושבים עלי אחרים ובעיקר כאלו שלא דיברו איתי לעולם, אבל מה שכן חשוב לי הוא תמיד להשתפר במישור האישי ולהיות אדם טוב ולכן אני מוכן בכל רגע וכל שלב לקבל ביקורת אם היא נאמרת בהתאם. זה היה לי נורא חשוב לציין.
ובנימה זאת,
להתראות,
ניר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: