לכל מי שקרא, עקב בעבר, חיכה וקורא כרגע, רציתי להגיד שאני יודע שזה
לא אופייני שאני לא כותב ושנעלמתי ליחסית הרבה זמן. זה נכון, התעסקויות מסוימות
ומחשבות מסוימות דוחפות לשינוים והתפתחויות משונות. בכל מקרה, כבר שבוע כמעט שאני
נאבק בכאב גרון שתקף אותי כאשר מיום ליום אני חסר קול. הסם (שזה בעצם כינוי לתרופה)
היחיד שאני מסכים ליטול הוא האנטיביוטיקה (מי שמכיר אותי יודע שאני מתנגד לתרופות,
כימיקלים וסמים במינון נמוך יותר) כי היא זו שעושה את ההבדל. זה התחיל ככאב גרון
רגיל, כמו תמיד, עד שפתאום ביום בהיר אחד אותו כאב הכפיל אם לא שילש את עצמו
והגעתי למצב שקולי נעלם (או אולי בכלל נאלם?). כשנגמרו ימי המחלה, עדיין לא הרגשתי
טוב, וכמובן שרציתי לחזור לעבוד. עשיתי זאת, הגעתי לעבודה והבנתי כמה ההחלטה הזו
שגויה וכמה עלי להשאר בבית עד שאחלים באופן מוחלט. מקווה לחזור ביום ראשון כבר
בריא ושלם.
בכל מקרה, מעניין לעניין, מודה שחטאתי ובעודי חולה צפיתי בגמר
"הכוכב הבא" שבדיעבד התבררה כתכנית לא רעה. השופט הטוב, השופט הרע, ההוא
עם הסיפור, הגימיק, עוד סיפור ועוד סיפור שקצת מבלבל לדעת מי זה מה, כמה ואיך.
הקולות היו מדהימים והביצועים אפילו יותר. שלא לדבר על העיבוד המוזיקלי. והקונפטי,
הו הקונפטי. מודה, הופתעתי. לטובה הפעם. ארצה להתייחס כרגע לתמונה שנחקקה לי
בזכרון ומוסיפה ועולה בכל מיני רגעים וזמנים. זה היה לאחר שעלה המסך בפעם האחרונה
והזמר הנרגש הבין שזכה, פתאום הפסקתי לשמוע, הכל היה שקט ולרגע מגוון הצלילים
הדהדו בראש והזמן קפא. כל מה שאני זוכר זה החיבוק האדיר שקיבל מאביו שהתפרץ בריצה לתוך
מרכז הבמה. חיבוק כזה שמעיף אותך אחורה. שאפשר להרגיש את הגוף רפוי ונתון למי שנתן
את החיבוק. להרגיש קליל, להתנתק מהכל, באמת להיות חופשי. כזה שגורם לנשימה להעתק
וכמו שאנחנו כבר יודעים, החיים הם לא כמה נשמת אלא כמה פעמים נעתקה נשימתך. בשביל
אבא שלו, יותר מכל המדינה וכל הצופים והמצביעים, הוא הכוכב הבא. הוא תמיד היה
ותמיד יהיה הכוכב אילולא היה זוכה. לרגע הייתי פיזית בסלון ובמחשבות מרחף לי
במחשבות על תקופה אחרת שבה אני אותו מתמודד שמקבל כזה חיבוק מאביו. חלילה, לא אגיד
מילה רעה על אבי, שהוא בן אדם מדהים, שכן מעבר לטכניות ושגרת היום יום משהו פה
התפספס מבחינה רגשית. ברגע שאני מנסה להעלות את זה על כתב אני פתאום מאבד את
המילים ומחשבתי מתערבבת עם מושגים וביטויים שלא מתאימים לנושא. העניין הוא שמעולם
לא היה פה את הרגש, השיתוף. אני נורא מנסה להביא את זה לבית, נורא רוצה לשתף,
לחבר, להתייעץ, להבין ביחד. זה נורא קשה. למשל, אני לא שומע הרבה "אני אוהב
אותך" ולתת נשיקה להורים שלי אני מתבייש. בנינו, אני גם מתבייש לקרוא לאחים
שלי בשמם. ככה גדלתי. יש דברים שאי אפשר לשנות, בציטוט המדויק "Some things will never change" שאת זה כבר הלחינו עוד
לפני. אני מוצא את עצמי נלחם כל כך הרבה ומנסה להטות דעות מסוימות ודפוסי פעולה
שונים. הכתפיים שלי, עם כמה שהן חזקות וגדולות, לא תמיד נושאות את העול.
מצד שני, אני תוהה אם הדבר ישים וכמה הוא יעיל. כל המלחמות האלה שאני עושה, האם לשווא
הן או שמא אשיג באמצעותן משהו ביום מן הימים? האם בלילה לפני השינה אותו בר פלוגתא
מבין את הרעיון אותו רציתי להעביר? או שעלי להבין בדרך הקשה שלפעמים צריך לשתוק
ובגלל זה כרגע אני חולה וחסר קול?
מחשבות לא חסר לי, ידידי.
הדעה הרווחת היא כי לכל אחד יש את "הכוכב הבא" שלו, מישהו
שיהיה כלל עולמו בצורה כזו או אחרת. ואני שואל, בשביל מי אני הכוכב הבא?
תודה,
ניר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: