Hello World

הגעתי לזה ואפילו לבד, הבעיה הכי גדולה שלי היא- אני עצמי. אין לי את מי להאשים. נכון להגיד שאני לא מכיר את האנשים הנכונים, שאני נכאב במערכות יחסים [שלא לומר, אהבה], אבל נכון לומר שאני לא נותן להתקרב, אני לא מסוגל להתמסר. התמסרתי, פעם אחת בחיים שלי, וכואב לי על זה עד היום. ככה אני, לא יכול להיות חשוף. לא צבוע, אבל לא יכול להיות חשוף. זה לא סותר. יש שיקראו ויגידו שתבוא האחת שאני אוכל להתמסר אליה ולהתקרב, אבל אני חושב שגם אם כן אז אני רק אזיק לה כי מה לעשות שאני דפוק?! זה פגם מולד, אני צריך להתמודד איתו. אין מה לשנות או "לתקן". זה כמו מחלה כרונית, חיים עם זה. אין מה לרפא.

הייתי מת להיות זה שרודפים אחריו, זה שתמיד איכפת ממנו, זה שגם אם הוא יעלם לא יכעסו אליו וכשהוא יחזור ימותו עליו וירעיפו עליו מילות אהבה ותחושה טובה ולא יגערו בו על העזיבה ואיפה הוא היה ולמה וכמה ועם מי.

אבל לא.

וזה לא הלייקים בפייסבוק, זה לא התגובות בבלוג, זה לא המספר צפיות, זה לא כמה קראו, זה לא האצבע המורה על זיהוי ברחוב בתוספת חיוך ונסיון להבין מקור היכרות וכלום בעצם. רק רגש כן ואמיתי. רק רגש כן ואמיתי.

הייתי בשקר שקראתי לו קשר, מוזר איך לא שמתי לב שזה פשוט שיכול של העיצורים. מזל שרק פחות מחודש ושמתי לב אז ברחתי מזה. איך אפשר לשקר לבן אדם, להגיד שאוהבים, להכיר את המשפחה, לבקש לצאת עם החברים, להראות סוג של קרבה והכל שקר. אני לא מבין את זה.

זה מצב רוח שמגיע אלי רק במצבים מסוימים עם שירים מסוימים שבדרך כלל אני משתדל לא לשמוע, אני לא אוהב להרגיש ככה. אבל זו האמת, כשהיא מכה- זה כואב. לכל אחד יש צד "גיי" לפעמים, קצת יותר רגיש. אין מה להתבייש בזה. אנחנו לא ערמה של מתכת, יש לנו לב שפועם וצמא כל רגע לקרבה.

"מישהו להיות איתו ביחד, לא לחוד..." לא רק ספר טוב, מסתבר.

דברים שהתאמצת להשיג, יהיה לך קשה לקבל בעצמך. יהיה קשה להבין שזה השתנה ואתה כבר לא מה שהיית.

מבחינתי אני אותו דבר, למרות כל השינוים שעברתי.

זה לא משנה כמה יגידו שרזית, כמה יגידו שאתה יפה, כמה יגידו שהשתפרת במשהו- מבחינתך תמיד תשאף לעלות בזה עוד. גם אם תהיה הכי טוב.

כל מה ש"יפה" בדבר הזה, שבגיל שלי לא רואים שזה משפיע עליך. זה לא שאני אלך בבית ספר כמו בכתה י' וכולם ישימו לב שאני מדוכא, פשוט לכסות את זה בכל ההתעסקות היומיומית והצרה של כל אחד בתחום שלו עד שזה לא נראה בכלל. מדהים!

פאק, מה קורה לי...

להתראות, 

ניר.

מנסה לחשוב קצת מה עובר עלי בכל הקטע הזה והאמת יש בזה קצת הגיון.

ההבדל לא כל כך גדול (אני מכיר הרבה שמסתדרים ככה), אבל עדיין זה מרגיש מציק.
אני איכשהו מוצא את עצמי בחיים ההם או את מי שרציתי להיות אז, רק שבאותו רגע אני לא מבין את הכח של הזמן שחלף ולא נותן לתקן את העבר.

רק להשפיע על העתיד.
שאר המאפיינים ממש לא משנים לי, אני מודה לעצמי על זה לפעמים.

אני חושב שברגע שיש בסיס טוב, כל השאר זניח וכבר יגיע לבד.
איכשהו ההיסטוריה חוזרת ועכשיו אני הצד השני של מה שהיה בעבר.

אני מבין מה זה וכמה זה קשה אפילו לצד השני.
אני מוצא עניין ומצליח להתחבר ברמות שקשה לי להתחבר בדרך כלל, אבל אז האמת מכה בי- אולי זה לא כל כך טוב לי ומתאים עכשיו. אולי.
יש פערים, כמובן. בכל זאת, אפשר להבין מהיכן הם מגיעים.
מצד שני, הפערים כמעט ונעלמים כבר הרגע שהם מועלים ומוכרים.

זה יפה ואני מעריך את זה. זה לא טריויאלי ובאמת שלא ציפיתי.

הופתעתי, כן.
אני לא יודע לצפות מקרים מסוימים, אבל לפי מיטב ידיעתי חוסר הנסיון לא תורם בהם.
גם פה אפשר להסתייג ולכתוב שגם אם במקרים בהם אהיה עד לחוסר הנסיון אוכל להביא את עצמי וליישב כל בעיה שתנתן.
הייתי רוצה לנסות, הייתי רוצה להעיז, אבל לא אשקר אם אכתוב שלמרות ההשקפה שלי אני חושש נורא ומתמלא סימני שאלה בנוגע לביצוע התהליך.

כולם מחפשים. גם מי שאומר, פומבי או מחשבתי, וגם מי שלא.
ה-"יגיע כשיגיע" הזה כל כך שטותי לפעמים שזה משהו.

אני מודה שאני גם משתמש כדי להסיט את האור.

זה עוזר לכתוב, אבל אני לא בטוח שעין אחרת שתרפרף על זה בהכרח תבין ותוכל לייעץ.
בכלל, חשבתי לא לפרסם את זה.
החלטתי שכן. אז אם יש פה עין שבאמת הצליחה להתחבר ולהבין את הרובד הנוסף, אשמח לייעוץ/תגובה/יצירת קשר כלשהי.

תודה, 
ניר.