Hello World

וכשאני צריך, מי מקשיב לי? למי אני פונה? את מי אני משתף? אם להגיד את האמת, אני לא מרגיש בנוח עם אף בן אדם בעולם הזה, נכון להיום, לפנות ולדבר על מה שמציק לי באותו רגע ובאמת להתפרק. אני כן משתף, אבל אחרי שהכל עובר ואני מעבד מה שאני הולך להגיד. אין מישהו שאספר לו בלהט הרגע כשאני במצב רגיש ומסוגל להתנפץ. פשוט אין כזה.

מצד שני, אנשים כן מוצאים בי את הבן אדם הזה ומתפרקים ומתרפקים עלי. אני כן הבן אדם שאליו יפנו, שיקשיב ואפילו ברוב המקרים, ממש לא בשחצנות, יפתור את הבעיה ויבין מה היסוד שלה ומה עושים.

יש לי את התחושה שדברים יקרו רק אם אקח הכל על עצמי, אם אצור קשר עם כל הצדדים, אם אביא אוטו, אם אתאם עם כל הצדדים, אם אחשוב על מקום הבילוי. לפעמים זה נראה כאילו זה כל התפקיד שלי וכשהכל מתממש זה לא באמת מעניין אף אחד מה עשיתי או מי אני בכלל. אין לי בעיה עם כל ההנהגה וההובלה, אבל גם צריך להנות בדרך כלל במפגשים מהסוג הזה... בדרך כלל.

מעטים המקרים שמחליטים בשבילי ועושים לי את העבודה שציינתי. מעטים.

מי אני בכלל? איך/כמה/האם בכלל אני משווק את עצמי? זה איך שאני נראה? זה באמת משנה אם אני זרוק או מחויט? זה מה שאני אומר? זה מבנה הגוף שלי? זה הגובה שלי?
מה זה? אני באמת רוצה לדעת. אני רוצה לדעת כי אולי יש דברים מהותיים בי שאני לא שם לב ואני צריך לשנות. קל מאד לראות בעיה שקשורה בשני גורמים ולייחס אותה לגורם השני, אבל יותר נכון ללמוד על עצמך מהבעיה ולנסות להבין באמת אם גם אתה לא היית בסדר ואיך אתה משתפר וקם ממנה.
זה לא שאני מייחס חשיבות למה שיגידו עלי ובאמת שלא כזה איכפת לי מה חושבים עלי אחרים ובעיקר כאלו שלא דיברו איתי לעולם, אבל מה שכן חשוב לי הוא תמיד להשתפר במישור האישי ולהיות אדם טוב ולכן אני מוכן בכל רגע וכל שלב לקבל ביקורת אם היא נאמרת בהתאם. זה היה לי נורא חשוב לציין.

ובנימה זאת,

להתראות,

ניר.

החברה שלנו כל כך מדוללתאתה קצת שונה, הולך בדרך אחרת, עושה משהו שלא וכלם עושים ופוף, מיד אתה נפלט. אתה בחוץ, אתה המוזר הזה השונה שלא רוצים להתקרב אליו.את האמת? כבר לא איכפת לי. בתקופות מסוימות זה הציק, אבל מאחר ואני בכוונה וכדרך חיים לא עושה מה שכולם עושים [או שכן, אבל בדרך שלי] אז ממש לא איכפת לי מי יהיה לידי ומי לא.אני יודע שתמיד יהיו לצדי אנשים שיתמכו בדרך שלי והיא לא תראה להם מוזרה.הצביעות מכה ברחובות, מושלת שם. אנשים שמציירים את עצמם כאחרים רק כדי להיות חלק מקבוצה מסוימת מתקבלים ואלו שדובקים בדרך שלהם ומה שהם אוהבים נפלטים. האמנם?? למה זה מגיע? מי אשם בזה? האחד או החברה?אין לי תשובות, אני לצערי חלק מכל הסרט הנע הזה.

מי שיפה מסתדר יותר, מי שמצחיק מסתדר יותר, מי שמדבר יפה מסתדר יותר, מי שעושה יותר רעש יותר מצליח, מי שמדבר יותר מצליח יותר. אוקי, ומה עם מי שלא? אין לו שום סיכוי?

לצורך העניין, בן אדם שלא נראה כוכב הוליוודי ולא מדבר בשפת עורכי דין. עתידו בעולם הוא כשלון חברתי ואישי? ממש לא!

בכל אחד יש צד חזק, גם אם לא מבליט אותו ועלינו בתור חברה להדגיש את הנקודות האלו שלו ולא לדכא אותן כי הן לא נראות לנו בתור קבוצה מסוימת.

כל הרדיפה הזאת, למה מלכתחילה? בשביל מה לרדוף? כדי שאולי יהיה טוב, אולי יש פה איזה סיכוי קטן. אז? סיכוי יש תמיד. איפה המקום שבו אני נהנה ועוצר לרגע מכל העניינים המעסיקים והמטרידים האלה שאנחנו רודפים אחריהם כל הזמן... זוגיות, לימודים, הצלחה, עבודה, משפחה, זה נגמר מתישהו? באמת נחים מתישהו? כל עוד לא תתבצע ההחלטה, לא תהיה מנוחה.