| 9/2006
לפעמים זה בא והולך
לפעמים זה בא והולך.
כל המילים האלו שמתרוצצות בראש, אלו שעולות משומקום , בלי שום סיבה אובייקטיבית וברגעים הכי לא נכונים בעולם
- את הרי אמורה להיות בתקופה של קסם וטוב ומה הן קשורות עכשיו-
ובעצם אלה בכלל לא מילים , פשוט תחושות לא ברורות ובטח שלא מנוסחות , שתוקפות אותך כאילו מעולם לא הייתה לך מילה בעניין או איזושהי זכות בחירה ,
מגיחות וצפות השד יודע מאיפה, ולמה לעזאזאל ל-מ-ה?! את לא מוצאת להן אף סיבה לגיטימית אבל ממשיכה לחפש ולהיאחז בכל מה שמצטיירת ככזו –
כי אחרת, אחרת איך תסבירי לעצמך את ההתיישבות והנחלה שתפס לו הגוש המעיק הזה בתוכך, שמרגיש כאילו חתם על זכות קניין הרבה לפנייך.
ואז הוא שם, וכבר למדת לזהות אותו
- זו הרי לא פגישתכם הראשונה והנחתם כבר לענייני הנימוס והבולשיט-
את כבר מכירה את כל דרכיו, את כל הפניות שהוא מציג בפנייך ואף אחת מהן לא קורצת לך
כדור השלג הזה הרי כבר נקרה בדרכך והלובן שלו לא יתעתע בך עוד, יותר לא תסתנוורי מהבוהק, יותר לא תניחי לו להתגלגל ולגדול , להתעצם לממדים הללו שיכולים בטעות עוד לפגוע במישהו.
ועל אחת כמה וכמה , כשהוא הגיע ככה סתם, בידיים ריקות , בלי אף אישור חתום ולגיטימי ,
איזו סיבה יש לו בכלל להיכנס לך לחיים בימים כאלה הרי טוב לך
באיזו זכות הוא מתעלם מכל ה"וויים" המסומנים בצד הרשימה שלך של הדברים שצריך בחיים בכדי להרגיש מאושרת.
טוב לך, את מנסה להסביר לו, לדבר אל ההגיון, מקווה שהגוש הזה רכש לו השכלה מינימלית,
טוב לך, אין לך צורך בבכי, מה כבר יש לך לפרוק – לצעוק- לזרוק- להוציא- להכאיב לעצמך כדי להרגיש שאת חיה
את חיה! מזכירה לעצמך-
את מטיילת עובדת לומדת מתפקדת אוהבת נאהבת יוצאת מזדיינת – ואפילו נהנית מזה
את לא סתם חיה, את חיה את חזון אחרית הימים!
אז מה פתאום , מה פתאום גוש, לא קשור, לא רוצה.
אתה שייך לתקופות אחרות , מנסה שוב לפנות אל פיסות האי-קיו הבודדות שכבר יכולות להיות לגוש עם דיסלקציה , אני כבר לא שם יותר , עברתי דירה החלפתי טלפון עזוב אותי עזוב אותי עזוב אותי עזוב אותי
ובערך בעזוב אותי הרביעי את קולטת שיש בגוש הזה משהו מוכר ונוח, שמרגיש קצת בבית.
וברגעים שאין לך אנרגיות, ובכלל- להתדיין עם גוש אוטיסט מרגיש לך כמלאכה סיזיפית ומטופשת, את פונה החוצה ומחפשת על מה להלביש אותו, (וכמה קל זה להלביש , כשהאמת היא ערומה וקר לה)
האשמה מוטלת כל פעם במקום אחר ונמסרת מיד ליד לפי הצורך והחשק ,
זה העולם שמעצבן אותך , העבודה, החבר , ההורים, היתושים,
והנה- גושגושון מצא לו מיקום נסיבתי
את שמחה לאידך.
כי כמה זמן של חיים בקו ישר כבר אפשר לחיות בלי להשתגע.
לפעמים חושבת שהשיגעון הזה הכרחי לשפיות לפעמים מוצאת את עצמי בתוך סצינה דרמטית , סוערת, והדמות הראשית, הדמות הראשית בדיוק כואבת ופגועה ועצובה, מלאת פחדים ומחסומים , נאבקת לשמר את חומות המגן , רק לא להרפות מהן, רק לא להרשות סדק, סדק משמעו קריסה טוטאלית.
וזה רק הסאב -טקסט של הדמות, כשבשטח, על הבמה,
הסצינה היא דיאלוג, התסריט הוא לרב האשמות אוהבים , המשחק הוא סערת רגשות דרמטית , גועשת,
המטרה היא לאפשר את הגוש.
הבמה היא שלי.
טוב, עצרתי לרגע, אני גולשת כתמיד.
יש דברים שצריכים להוציא לפעמים, ומה זה רלוונטי מה היה הטריגר שלהם, ומה היה זה שמלכתחילה גרם לתסריט להיכתב.
לפעמים יש מילים שפשוט רוצות לצאת, יש סערות שפשוט רוצות לסעור, דמעות שפשוט רוצות לזלוג, גושים שפשוט רוצים להתאפשר זמנית.
אני כבר לא נבהלת מהם.
אומרת אותן, כותבת אותן, סוערת ונסערת איתן, מוחה אותן, מאפשרת.
מה יש להיבהל
הרי בכל מיקרה זה בא והולך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
