| 9/2006
מעשיהו שהיה כך היה
שנה שלמה, 7 שעות כל שבוע, קבוצת תאטרון קהילתי, 20 סטודנטיות, 20 אסירים. כלא מעשיהו. פרקים נבחרים מעבודת הסיכום שלי.
-
מקום אחד, ספציפי, תחום, מסורג. מכיל כל כך הרבה גוונים של מקומות ונבכים בהם ביקרה לאורך הדרך. לעבר חלקם רק הציצה. הגיחה. התדפקה על הדלת. שמעה, ראתה, אך לא נתנה להיכנס. או הוצפה כל כולה והשתדלה כל כך להכיל. הייתה שם כל שבוע, בדבקות, אדיקות דתית כמעט, לא לוותר, לא להחמיץ אף פעם, גם אם לעיתים מסוגלת הייתה להיות שם רק בגופה. וכעת, נדרשת במבט מעמיק לאחור, וכל כך רוצה להיות מסוגלת לכך, וברקע מעקצץ החשש, עומס רגשי ומטענים רבים כל כך צפויים לה בניסיון הכתיבה הזה, צפייה בשלל המקומות, ערב שקופיות. כן, אולי זה מה שזה, מהרהרת, תמונות וסרטונים מרצדים, שקופים, אולי כי היא חייבת להסתכל דרכם, מבעדם, ואולי כדי לראות את המעבר.
אכזבה נרקיסיסטית
היא מנסה להילחם בתחושה המטרידה הזו, אך מבינה כי היא מאוכזבת. לעבוד עם אסירים בכלא, פרוייקט משמעותי וחשוב מאין כמותו, וכמה שמחה שהתאפשרה לה האופציה הזו לאחר שהרגישה החמצה גדולה כל כך אל מול שנה שעברה, זהו בדיוק המקום בשבילה, היא המחפשת תמיד היכן תוכל לתרום, פותחת מפות דרך למציאת הנדכאים והנזקקים, ממגנטת אותם אליה באופן טבעי, צריכה להחיות ולהנשים אותם, בכדי להצליח לחיות ולנשום באופן סדיר בעצמה.
כלא. מקום בו אנשים חיים, ואולי זו בחירת מילה שכבר איננה מדויקת, שורים, 4 קירות סוגרים, סורגים, קלאסטרופוביה. איום תמידי. יחס נוראי. געגוע. ניתוק רגשי. בדידות נוראית. לכלוך, קושי, סבל בעיניים, מסכנות. מקום בו נוכחותה תהיה צבעונית כל כך, תכניס חיות, אור. שם תוכל לקבל בקלות בלתי נסבלת את תחושת השליחות הנכספת כל כך; מקום שספוגים בו בכל פינה, שיצעקו ממנו מכל ס"מ- הדרמות של החיים. היא יודעת שהיא נכנסת, מתמגנטת, להתמכרות האיוולת המעוותת שלה, למקום הנמשך כמו אש לחרא של העולם, למקום שזקוק לו.
היא רצתה תפאורה קשה. מקום שיזעק אליה, אנשים שיזדקקו לה, שתרגיש את צימאונם. היא צריכה סביבה חושך, אפילה, כזו שכניסתה אליו תאיר באופן מיידי, מקום בו היא נחוצה, הכרחית.
הן נוסעות לשם. היא ועוד כמה בנות שנה א', היא לא מכירה אותן ממש, אבל מרגיע אותה להיות זו שמתמצאת מעט יותר, שמסבירה ומרגיעה מעט, שמכירה קצת משנה שעברה. גשם וקר, מזג האוויר מתארגן לכבודה לתפאורה מדויקת, גשם בשבילה אלו אנרגיות של התחדשות. הגשם גובר כשהן מתברברות בדרך, תחושת השליחות גואה בה, הן תגענה לשם חרף כל המכשולים, דרך הסערה. בכניסה היא לוקחת לידיה את ארגון העניינים, קפיצונת למקום של השליטה, חשובות לה האחראיות הקטנות, איסוף תעודות הזהות, ומה זה אומר על שלה.
טור עורפי, מטריות באוויר, שלוליות ברגליים, מבטים ראשונים סביב. ומסביב דשא, מבנים משופצים, שבילים נוחים, ספסלים חדשים, שקט יחסי. ובחדר מחכה להם כיבוד, הסברת נהלים צפויים, סרטון קצרצר על מיני בתי סוהר בארץ, חלקו מבוים, יש מעט דרמה, רק שהיא לא ממש כאן, היא אומרת לעצמה. אנחנו לא בכלא קשה, אנחנו במעשיהו. כאן יש דשא, וביקורים כל שבוע וסבב חופשות! האסירים על אזרחי, אזרחי! בסיור היא מתרשמת שהמקום הוא חצי קיבוץ חצי צבא. ולוקחת בחזרה את המחשבה, והרי בצבא לא היה כל כך יפה. ויש כאן נגריה. הם עובדים עם מסורים?! היא מתמרמרת. לא אמורים להרחיק אותם מדברים חדים, שלא יפגעו במישהו, או בעצמם?!
בהמשך פוגשים בא', בחור צעיר שנראה לא רע, מדריך אותם בחלק מהסיור. -"מה התפקיד שלך?" – "אני אסיר כאן". איזה קטע, באמת מפתיע אותה. עובר לה בראש שאולי הוא כאן בעקבות עבירת מין. היא מתחלחלת. בנזונהמניאקשימות. ומיד נזכרת שלא יחשפו את הקבוצה לעברייני מין, חוקי הפרוייקט, אז בסדר א', אין בעיה איתך. ופתאום קולטת שזה הדבר היחיד כרגע שמקפיץ אותה, שמזעזע אותה, עבירות מין. שאר הפשעים לא מצליחים לטלטל אותה כרגע, וכנראה כיוון שלא מסוגלת לעכל אותם בכלל. רחוק מעולמה, רחוק מעולם המחשבות שלה כך שזו אפילו לא התמודדות, מנותק ממנה לחלוטין, אז לא נוגע בה.
בכניסה לחלק נוסף מבחינה באסירים מול הטלוויזיה, דלתות פתוחות, המפתח אצלם, שלטים צבעוניים המזמינים אותם לשיעורי יוגה בכל מקום, והיא מתקוממת. אך לא ממקום שמרגיש שזה לא מגיע להם, היא מציינת לעצמה, אין לה מספיק נתונים בכדי לגבש דעה בנושא. אלא ממקום ממורמר, ממניעים נרקיסיסטים. צבעוני כאן כל כך גם ככה, מה זה משאיר להם? מה זה משאיר לה? זו האמת שלה כרגע. מודעת לה, ומתביישת בה.
הסצינות שעלו בעקבות השאלות מהשבוע שעבר, כמעט כולן מרגשות אותה עד כדי רעד פנימי. נגעה בה מאוד תמונת המצב שהעלו האסירים, תמונה טבעית כל כך, ואיזה יופי שטבעי ונוח להם ככה על במה, בחשיפה אינטימית, ישבו חבר'ה, כנראה בחדר בכלא, מקום המגורים שלהם, והראו. ט' בשיחת טלפון עם בתו הקטנטונת, מנסה להסביר לה שאבא לא יגיע גם מחר, אלא רק מחר של אחרי מחר של אחרי מחר של אחרי... וגם אז רק לשלושה ימים. מתכווצת בפנים, עצב מציף, זיכרונות ילדות ישנים של בת להורים גרושים. "אני הרסתי להן את החיים" אומר ט' בסצינה. "לך תסביר לילדה בת 4 למה היא לא יכולה לראות את אבא...". כואב לה. אחד אחרי השני הם דיברו, ממקום אישי, כנה, תחושות, מצבים, הרהורים, חרטה, המחיר שחייבים לשלם, ההכרח לא להשאיר את זה בגדר חרטה מילולית, אלא לגדול מכאן, לשנות. ועולה בה המשפט שכתוב על קיר החדר: "אם נמשיך להתנהג כפי שהתנהגנו, נמשיך לקבל את מה שקיבלנו". והיא לוקחת לתשומת ליבה, בהקשרים משלה, ומתחזק בה הרצון להצליח לשנות את כל אשר היא איננה מוכנה להשלים אתו באישיותה. בחירות של חיים. בחירות בחיים. מעכשיו.
בשבוע שעבר ג' אמר בסצינה שלו "תירגע או שאני דוקר אותך!" והיה כל כך אמין, וחברה שלה שאלה אותו אחר כך אם יצא לו לומר את זה פעם במציאות, והוא אמר שכן. ולרגע היא מרגישה צורך לצעוק- לא לא לא, הוא פשוט שחקן מצוין. לאחר המפגש היא תפסה אותו בחוץ, לומר לו שכיף לראותו על במה, שהבמה עושה לו טוב. הוא אמר שהוא אוהב את זה. רואים, אמרה לו. "ככה זה אתי", אמר, "בהתחלה אני ביישן לוקח לי זמן להיפתח, אבל כשאני משתחרר אני מאוד פתוח". והיא חשבה לעצמה כמה אצלה זה בדיוק הפוך, לה לוקח זמן להיסגר. ומיד הוא שאל, כאילו חיכה להזדמנות הראשונה, "את רוצה לדעת מה עשיתי? למה אני פה?" –"אתה רוצה לספר לי?" - "הריגה".
היא לא בטוחה מה הייתה התגובה החיצונית שלה, רק זוכרת ששמחה שהייתה בידה סיגריה, לשאוף ולנשוף. ובכלל, היא לא באמת קולטת לעומק משמעויות של דברים ברגע שהיא נחשפת אליהם. ובוודאי שלא מצליחה לדמיין או לתאר, אפילו עם המידע העובדתי החד משמעי, את הילדון הזה עושה משהו רע. "משהו רע", כן.
סצינה נוספת, ובכלל אי אפשר להתייחס אליה כ"עוד סצינה". היא צפתה בסיפור חייו של ש'. כשבסצינה שתי בנותיו מוצאות את התיק שלו, בו מחכה להן מכתב, התברר שש' רצח את אשתו. יושב כאן בחדר לידה, אדם שרצח את אשתו. אדם שהביט בפניה של האישה אותה הוא אוהב, איתה הוא חי שנים, אם בנותיו, ורצח אותה. אלוהים. עד היום לא יכולה לעכל את המעשה הלא אנושי הזה. עם כל הכבוד ללראות אותם כבני אדם. מאז ועד הרגע האחרון התחלחלה מנוכחותו, התחמקה מלהיות לידו בפעילויות, לא יכלה לסבול את הרגעים בהם נאלצה לתת לו יד במעגל הנשימות החותם כל מפגש. תמיד שטפה ידיים מיד לאחר מכן. כאן אין לה שום רצון לאתגר את עצמה. שום חרטה על שלא טרחה לנסות להתקרב. היא שיש לה את הלב הרחב והמוחל ביותר, לא רואה כאן מחילה. שתי בנות גדלות לבד, אמא שלהן נרצחה, אבא שלהם רצח אותה. את הכפרה שלו הוא ימצא במקום אחר, אולי. היא לא מוכנה לתת למבט העצוב שלו לגעת בה. פעם ראשונה שהיא נתקלת במצב בו היא מרגישה שאין כפרה.
(והיא בהתחלה חשבה שבמעשיהו יש רק דשא, מבנים משופצים ושיעורי יוגה).
כשד' דיבר, היא תפשה בפעם הראשונה (להוציא את הסיפור של ש' שהיה רחוק ממנה ואחר) כמה כעס עולה בה. בכתיבה בבית לאחר המפגש יצא ממנה זעם עצום. הכל רעש וגעש בה בפנים עם כל מילה מתחסדת שיצאה לו מהפה, היא לא יכלה לסבול זאת. הלך הרוח המתחסד בו אמר אז, ותמיד בעצם, את דבריו, ה"אני בדיוק כמוכם" הזה, "היה מיקרה, טעות" הוא מגמד, והרי הוא רהוט והיא מתקוממת כנגד הדישון העצמי הזה, ושונאת את איך שהוא רואה עצמו כצדיק כל הצדיקים, זה שתמיד מפייס את כולם, לוקח על עצמו להחזיר את ג' לקבוצה כשהוא משחק אותה רוצה לעזוב, זה משגע אותה, ושומדבר שהוא יעשה ושום דבר שהוא יציג באופן מנוסח ומצטדק לא ישנו את העובדה שהוא רצח בן אדם.
אלו הכי מפחידים אותה. הם הזן הכי גרוע שמתהלך עלי אדמות. אלו שבאמת רואים עצמם כאנשים טובים ומקסימים, מרגיעים ומפשרים, עושים דברים שכביכול ראויים לצל"ש, כשמתחת לפוזה הזאת נמצא גוש של אלימות תוקפנית והרסנית. כמה כעס יצא ממנה בכתיבה, וברור לה שזה יושב על נקודות רגישות כל כך בחיים שלה, מול אהובה לשעבר, מול אביה, ולמה היא תמיד מוצאת עצמה בסביבה של אותם הטיפוסים, ולא, היא לא מוכנה יותר לראות רק את מה שהם רוצים להציג לעולם, היא רואה גם את הגרעין. ובוחרת להתרחק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
