| 9/2006
ועוד משהו, מהכלא
פעמים רבת מדי לא סומכת על אף אחד
שיוכל להכיל
את כל מה שעלול להיחשף ממני
באם ארפה מהשליטה, ומההגנות.
ולא כי אני לא מאמינה באנשים.
פשוט כי אני יותר מדי.
ואפילו בין אנשים שנחשפה "אשמתם" (לכאורה??) הרישמית,
מרגישה שהפשעים שלי גדולים מדי.
ואולי זו כבר סוג של חשיפה. (אבוי..)
* כך יצאו ממנה המילים על גבי אחד מהבריסטולים שהונח בחדר, בנושא "אחשוף רק אחרי שאסמוך".
אנחנו מסתכלים עליכם ואתם מסתכלים עלינו.
אנחנו מסתכלים עליכם ואתם מסתכלים עלינו.
אנחנו מסתכלים עליכם ואתם מסתכלים עלינו.
הצילו.
וכמו תמיד, כשזה יותר מדי בשבילי, בורחת, מתנתקת, עושה מה שצריך מבלי שזה יגע בי, בגיחוך, או במלאכותיות חוסמת וחסומה.
אנחנו מסתכלים עליכם. מסתכלת עליכם, כבר הרבה מאוד זמן שמסתכלת עליכם, וברקע הידיעה הזו, אתם פושעים, כל אחד מכם עשה משהו רע ולא חוקי ולא נכון באופן רשמי פורמאלי וחשוף, ואיכשהו, אני מצליחה לא לתת לזה להגיע אלי. לא נוגע בי, לא מגרד לי את המודעות ליותר מעשר שניות עד להדחקה העקבית העיקשת. ובתוך המשפט הזה, שהפך למנטרה חוזרת כשאנחנו מולכם ואתם מולנו, הסתתר לו איום אחר, שהפחיד אותי הרבה יותר. אתם מסתכלים עלינו.
ולא כי אתם אסירים, ולא כי אנחנו סטודנטים, ולא כי אנחנו קבוצה, או שתי קבוצות, או השד יודע מה. פשוט כי הסתתר, אפילו לא הסתתר, פשוט היה שם, החלק הזה של מסתכלים עלינו. מסתכלים עלי. ומה רואים?
לא באמת מטריד אותי איך אתם רואים אותי, כסטודנטית, כבחורה מפונקת מבית טוב שלא עבר עליה שומדבר בחיים או כל מה שיש לכם בראש לגבינו ולגבי. זה יותר רחוק ויותר אישי מכל הקבוצתיות הזאת.
מסתכלים עלי. אומרים לי שוב ושוב, שמסתכלים עלי. בתקופה בה אני הכי לא רוצה שמישהו יבחין בי. בתקופות כאלה, שיוצאים ממני כל הצדדים הנוראיים שלי, כאילו מבלי שאוכל לשלוט בהם, ואני שונאת שונאת שונאת את זה, ואת העובדה שזו אני, אני שמתנהגת ככה, ורוצה להחביא ולמחוק ולהדחיק את כל הדפיקויות שלי, מסתכלים עלי. ועולות סוגיות ודרישות סמויות או לא כל כך, לחשיפה. חשיפה? למה? ולמה שלא אתן לכם לראות רק את מה שתאהבו בי? אבל מזה אוזלים לי הכוחות.
ולפעמים, פעמים רבות מדי,
גם אני פושעת
גם אני פוגעת
וקשה ועמוק ובאופן מחפיר ורחוק כל כך מכל כוונה ראשונית שלי, באנשים שאני הכי אוהבת בעולם, ועושה נזקים שכנראה בלתי הפיכים, ורומסת כל חלקה טובה
ורק בגללי, בגללי
ולא בטוחה שאני פחות אשמה מכם.
לחיות עם תחושות שפגעת ביקר לך מכל.
זה הכלא שלי.
חוסר האונים מול הדפיקויות האישיות שלי.
צריכה למצוא משאבים לקחת אחריות, לתקן, אני גם צריכה שיקום. ושיאמינו בי. שמישהו יאמין בי, כשאני לא מסוגלת. שמישהו ימצא דרך לשחרר אותי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
