זו לא המציאות שלי, זו השפעה של טריגרים נסיבתיים. זה התאריך הזה, זו ההצגה הזו, זו הריצפה העקומה. וכשתבוא, ולא אלי, אבל אהיה שם, מי נהיה? פוליטיקלי צורב? קור מרוחק לא-לנו? אותנטיות טעונה? טעונה, אני ברגש עוצמתי שמרפה רק לסירוגין, ברצון עז לחבק, לנשום אותך שוב ולו ... ואתה? טעון במה? טעון בכלל? לא יכולה לסבול את המחשבה שקיבעת בזכרונך אותנו כהתגלמות השליליות. אבל אין לי יד בסכימות הזיכרון שלך, והלוואי ולא היה מטריד אותי כהוא זה. היום, הושטתי יד. החלק שלי באצבעות. אני מתגעגעת אליך. תהיה שם, ולא בשבילי, אבל אולי, אולי טיפונת, יד, אצבע. ואולי לא. אולי גם לא. והפסטיבל חייב להימשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
