| 11/2006
 פינות של שרפרף
"זה באמת נעים", אמרתי לה הערב לאחר ימים ארוכים של התחבטויות נפש, האם בכלל להעלות את הנושא, באיזה אופן, איך לגשת לזה בכדי להעביר את המסר הנכון ובריא, האם לשתף את אביה, איך הוא יגיב, מה מידת המעורבות שעלי לקבל על עצמי...
היא בת חמש. אני מטפלת בה פחות משבוע. אני שם כדי לספק דמות נשית, שחסרה לה בחיים, לה ולאחיה בן ה-8. היא קטנטנה ומקסימה, מהלכת קסם באופן טבעי וכובש כל כך, חברותית מאין כמוה, חמה, צמאה לחום ואהבה.
נוצר בינינו קשר וחיבור באופן מיידי, בקלות הזו, שאפשרית עם ילדים.
אני איתם 4 שעות ביום. מתוכם, בין שעתיים וחצי לשלוש, היא, מבלי להבין אולי את מעשיה, מאוננת, באופן אינטנסיבי מאוד. רוב הזמן כשאני מקריאה לה סיפורים, מנהלת איתה שיחות, משחקי דמיון ועוד כל מיני, היא מפושקת על פינת השולחן. ואם עוברים מקום, היא מביאה את השרפרף. או מסדרת את הפוף (ה"תוף" שלה...) בזוויות שמתאימה לה. היא כמובן ב20% ריכוז. גם כשיש אצלה חברים. כל הזמן.
אני הדמות הנשית בחיים שלה.
אני רוצה להעביר לה את המסר הנכון, ואני לא בטוחה שאני יודעת איך.
הכי חשוב לי לא לגרום לה להרגיש שזה לא בסדר, שלא תיווצר לה תפישה מעוותת על הנאה מינית.
מה שכן, כדאי אולי לתת לה להבין שזה משהו שעושים בפרטיות.
צרם לי כל כך הערב, שאבא שלה, (אבא באמת נהדר, מסור, אוהב, אחראי, דמות אבאית ראויה, באמת, אבל אפילו לכאלה יש קשיים...) אמר לה כמה פעמים להפסיק, נתן תחושה שזה לא בסדר.
אוננות אינטנסיבית מעין זו, היא איתות, היא סימן למצוקה. היא מנסה להרגיע את עצמה דרך זה. היא עוברת תקופה מאוד מורכבת. אני צריכה להיות רגישה מאוד ולשים לב לדברים שמעבר, למצוקה שמסומנת כאן.
אני חושבת שהצלחתי לתת לה תחושה נוחה, אמרתי לה שאתי היא לא צריכה להתבייש, ואני אשמח לדבר איתה על כל מה שתרצה. אז סגרנו את הדלת כשקילחתי אותה ("אפשר שלא ישמעו את מה שאנחנו מדברות?...") ועשינו שיחת בנות על הגוף הנשי, ועל ציצי...
הכי מוזר לי כשמגיע 20.00 בערב, ואחרי שאני משכיבה אותם לישון, אני הולכת הביתה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
