מרחק, נגיעה
|
| 1/2007
מה אתי
קירבה קשה לי. התקרבות, אינטימיות, מילים שזכורות לי במעורפל, מאוצר מילים של תקופות אחרות. של סיפורי חיים שמרגישים של מישהו אחר. הרצון שלי בהן, לפני הכל, מוטל בספק גדול. אם אצל אנשים אחרים, וגם בעולמי שלי בזמני עבר, קירבה, אינטימיות, נראו כשאיפה מובנת מאליה- אם קיימות בחיי מה טוב, ואם לא- הן חסרות, ורצויות; כיום, וכבר זמן רב, זה רחוק מלהיות מובן מאליו. החומות שנבנו בי השתכללו והמשיכו לחזק עצמן מכוח האינרציה, גם אחרי שהפסקתי להשקיע מחשבה אקטיבית בדרך הזו.
אתמול קלטתי כמה אני קפואה. אני לא מאמינה שחזר לתקוף אותי הגוש הזה. הכיווץ הזה של כל הגוף, המשתק, המפסל אותי לצורת אנוש-קפוא, מפוחד, מתגונן ממגע,
מזכירה לעצמי לנשום, נושכת את השפתיים חזק-חזק, ובכל זאת הלחיים רטובות פתאום.
המגע שלו היה דווקא נעים, עדין כל כך, ראשוני, מלטף, משדר בכל כולו רצון בחום ובכרבוליות, אובייקטיבית לא היה בו קצה קצהו של איום, אפילו להפך- רק רוצה לחבק אותך, ואפילו אמין, ותרשי לעצמך לשחרר את הבכי, אני רוצה להיות גם בזה,
אבל אני מתקשחת, באופן לא רצוני בכלל, רק שילך מכאן ואז אוכל לשחרר את הבכי הזה עד לשינה, רק רוצה לישון לבד הלילה, זה בכלל לא קשור אליו, אני פשוט רחוקה מזה כל כך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
