| 3/2007
בחזרה הביתה
העניין הוא שכשאני מתיישבת לכתוב, לחפש מה קורה אתי בפנים, (ובכלל, גם ברב הרגעים חסרי הכתיבה, בדיאלוגים פנימיים), הוא עולה. מחפשת אותי, ומוצאת אותו. את מה שהוא השאיר בי, את מה שהוא לא. ואלוהים, כמה זמן ושינויים ומעברים ועדיין. וכמה מתסכל. כמה קשה לי למצוא שלווה אמיתית כשיש קצוות לא סגורים. כמה קשה לי להשלים עם זה שככל הנראה זהו מצב קבוע, לא נתון לשליטתי ולבחירתי ולצרכים שלי.
באופן חוזר ונשנה, בכל פעם לפני פגישה ראשונה עם אדם חדש, בדרך לשם, אני במלחמות פנימיות בתוכי לשחרר את המחשבות עליו. להפסיק להשוות, להפסיק לחפש את התחושה הנכונה כל כך שהייתה לי אז, בדרך אליו. אני ממש צריכה לדקלם לעצמי את הקצת שאני כבר יודעת על החדש הזה שאני עומדת לפגוש, להזכיר לעצמי שזה מישהו אחר, לנסות להתרגש באופן מלאכותי. ובפעמים הספורות שההתרגשות היא אמיתית, שיש בי זיק שחושב שיש כאן פוטנציאל אמיתי, זה יותר גרוע. מרגישה בוגדת. ממש ככה. בוגדת בי. מעין "איך אני מעיזה בכלל לחשוב על אפשרות אחרת". זה מרגיש כאילו לאפשר את זה משמעו וויתור גדול מדי, על, על, לא יודעת. על משהו שכנראה עדיין מזוהה בתפישה שלי עם הגדרת האני שלי.
באופן חוזר ונשנה, החזרה הביתה לאחר פגישה עם מישהו, מלווה בדמעות. זה מתחיל כבר ברגעים של הסוף, כשהוא עדיין באיזור, מחכה שיגמר כבר, ואפילו אם היה כל כך טוב, בעיקר אם היה טוב, רק שיצא מהאוטו ואוכל לשחרר. וההוא שנשאר, ויצא לי לידו. וחיבק, והיה בשבילי, ולא התרגש. ובכל זאת לילה של בכי עקב. ואחר, שזיהיתי משהו נכון בנו, ובאמת היה לתקופה, תקופה בה פחות היית בי אבל עדיין, לא יעזור כלום. וזה הנוכחי, קסם מהלך, כל הערב רציתי שיתקרב קצת יותר, וכשהוא ניסה , כאילו 40 מעלות חום בבת אחת, והרגליים חלשות וחייבת לשבת. אני עייפה, נדבר מחר, וכבר כשהוא הסתובב לנופף לשלום מסף הכניסה לביתו, הדמעות הגיעו כבר עד הסנטר. האם אלו צורות נוספות של שלבי אבל ישן? האם זו תחושת אכזבה כל פעם מחדש, על הבנה שלא אוכל להתאהב כפי שהתאהבתי בך?
ואולי אני פשוט צריכה לקבל את זה, הרי להילחם בזה יהיה מגוחך, בכי בכל דרך חזרה הביתה, ככה זה, לא ביג דיל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
