| 3/2007
בסבלנות
אלו היו יומיים קשים. עד עכשיו אני לא מבינה את הבחירה שלנו להיות אצלך דווקא עכשיו, בסביבה המתוחה הזו, כשהדירה המקסימה שלי יכלה ליצור תפאורה מאפשרת הרבה יותר. אולי רצית להכניס אותי דווקא עכשיו לחלק הזה בחיים שלך, שאני אראה ואחווה. קל זה לא היה. גם לא נעים. ובשלב ראשוני כל כך, זה לא היה במקום. אבל אני והאמונות שלי, דברים קורים כפי שהם צריכים לקרות וכל זה, אולי הייתי צריכה להיחשף, לעבור את זה איתך על ההתחלה, לדעת, לראות אותך גם ככה. הרי הכי אני שונאת, סולדת, מאשליות. אז ראיתי אותנטי.
ואני בהמתנה. אני מחכה לך. שעות. מתבוננת מהצד, בתזזיתיות שלך, בחוסר השקט, בניסיון הסיזיפי והלא בריא לסדר את העולם של ההורים שלך. זה לא עניינך, מתי תבין את זה. וזה בטח שלא עניני, למה לעשות את זה כשאני שם? למה להעמיד אותי במצב הזה? (מעלה את זה, ואתה מסכים מתנצל ומשנה).
וחייב לסדר את האקווריום. זה מרגיע אותך, אני יותר ממבינה את זה. אני אפילו מאוד אוהבת להתבונן בך כשאתה שקוע כל כך בבועת המים הקסומה שלך, בעולם השקט הזה, השלו, איך אתה נשאב לתוכו, איך אתה כל כולך מושקע בו, מטפל, מנקה, מסדר, מזיז, כמה עדינות הידיים שלך וכמה חמוד אתה עם המים על כל הבגדים.
ועכשיו חייב להכין דיסק. ולסדר עוד כמה דברים אחרונים. ואבא שלך. והחתולות. ואתה עייף, לישון קצת, אני אראה טלוויזיה. אני מחכה לך. השעות עוברות והיום לקראת סיום, ואני מחכה לך.
אני רוצה אותך כבר לידי, אתי, מלטף ברכות הממכרת הזו שלך, אתה כאן- אתה שם (ובכל זאת אתה פה חסר לי). אני נושכת שפתיים, אולי זה יגיע לכל המקומות הנרקיסיסטים שלי, תאפשרי לו, הוא עמוס רגשית כל כך, זו ההתמודדות שלו, התזזיתיות, חייב להתעסק בכל מה שרק אפשר, אין לו מנוחה עכשיו ואת רוצה ללמוד להכיל גם את זה. מצד שני, חייב להיות לזה איזשהו גבול, אני כאן, אני רוצה להיות כאן, להבין, לקבל, להקל, אבל לא עד כדי ביטול עצמי. אני כאן, בשבילך, אבל גם בשבילי.
ואז החיבוק שלך, העוטף, המרגיע, הרכות שבך, אלוהים, כמה טוב לי במקום הזה בין זרועותיך, ואיך לא צפיתי את זה, איך לא צפיתי אותך, ואני רוצה עוד מזה...
אבל אני לא יודעת אם אתה מסוגל להעניק לי עוד מזה. אני לא יודעת אם יש לך מקום, כרגע, או בכלל, לכל מה שמגיע עם העולם שלי. ואני מקווה שאתה לא חי באשליה שהעולם שלי פשוט יותר, שהצרכים שלי קטנים יותר.
אני נקשרת. זה מפחיד אותי כל כך. בעיקר כי שוב, בפעם האלף בחיי, אני נקשרת לאדם מאוד מורכב. אני לא יודעת עוד מספיק, אבל אני לא בטוחה שזה בריא לי. מצד שני, הגיע הזמן להשלים עם זה, להיזכר במילים דאז של הפסיכולוגית שלי- "אבל איזו אלטרנטיבה רגשית יש לך?...". יש בו את גרעין הנפש הזה, שמדבר אל זה שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
