לכתוב עליו. הגיע הזמן. על המתוק הזה. זה שכבר חודש לצדי. מביט בי במבט עמוק, מתוך עיניים מדהימות וצלולות.
מתוך עיניים הרואות בי תופעה נפלאה של הבריאה. מרעיף עלי את כל הטוב הזה, ללא הרף.
נסיכת השמש, יפיפיה, אור גדול בחיי, כמה מתנות קיבלת מהבריאה, כמה טוב לי איתך...
ולי איתך. כל כך טוב לי איתך.
ואיך זה שזה כל כך קל? ושנינו לא מצליחים להבין. אתה עוד מחפש את הסדקים.
ואני כבר יודעת מה הם. אתה עוזב.
ובסופ"ש בצפון זה מכה בי, למרות שידעתי כל הזמן הזה. זה מכה בי ברגע שמשהו מזערי מפריע לי, ואני לא טורחת לומר לך.
מה האינטרס שלי להעיר לך? ללמד אותך את עצמי? להרגיל אותך לרגישויות שלי? לעבוד על בניית הקשר הזה?
והרי זוהי לא באמת בניה. זה כסתו"ח של תחושת-יחד- אני אומרת לך לבסוף. זה זמני, ושנינו יודעים את זה.
מבט עצוב כל כך ניבט מעינייך, אפילו בחושך הזה אי אפשר היה לפספס אותו. ואתה מחבק, מלטף, מבקש ממני לא לבטל במחי יד את כל אשר נבנה בינינו. בתפאורת קיבוץ יפיפה על שפת הדן, לילה קשה.
ולמחרת פיקניק, ערסלים שתלינו, אוכל שהכנת בבוקר, יושבים על שפת הדן ליד מדורה שהקמת, כל כך יפה כאן, כל כך זמני ותחום, כל כך עצוב לי. תוהה למה עדיין בשלב זה של חיי קל ונוח לי יותר להיכנס למערכת יחסים על זמן שאול.
ובערב, טיול בקיבוץ, יד ביד, והוא מסביר שוב כמה הנסיעה הזו חשובה, הוא באמת צריך דף חדש בחייו, ומוסיף שהבין שגם אני, גם אני דף חדש וטוב בחייו. "ואני מאוהב!" הוא אומר בחיוך גדול. "אני אוהב אותך כל כך, ואני לא רוצה לאבד אותך. תסיימי את הלימודים ותצטרפי אלי לדרום אמריקה".
הצהרת הכוונות שלו עשתה לי טוב. הרגיעה אותי, פתחה לי דלת. עכשיו זו הבחירה שלי. וזה משרה עלי שלווה, ואפשרות מחודשת להנות מכל הטוב המפתיע הזה.
וכמה מרגש היה להביט בך מהצד משחק ברכות המקסימה שבך עם התינוקת באוניברסיטה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
