אני שונאת, פשוט שו-נא-ת תאטרון שקוף!
(תאטרון שקוף= מייצג תאטרוני המתרחש בסביבה יומיומית כלשהי, מיועד לקהל עוברי האורח שבמקום, כשהוא אינו מציג את עצמו כתאטרון, אלא פשוט מציג את ההתרחשויות כחלק מ"קורות הרחוב". הרעיון הוא להעביר את האנשים חוויה כלשהי, לבחון תגובות אקטיביות/פאסיביות, לזעזע ולשאול שאלות).
אני שונאת תאטרון שקוף בראש ובראשונה כי הוא "עובד" על אנשים. המטרה פשוט לא מצדיקה את האמצעים. אני אישית, כשאני נקלעת לתאטרון שקוף, ומבינה בדיעבד שזה מה שזה היה, יוצאת בתחושה מחורבנת של עבדו-עלי-והשתמשו-בי, ולא מצליחה בכלל להגיע להתעסקות מחשבתית בתכנים שניסו להעביר. זו הרגשה נוראית.
יותר מכך- זה מעשה סופר-לא-אחראי, אשר לא מביא בחשבון השלכות חמורות ומזיקות שעלולות לנבוע ממנו. בעיקר כשהוא מציג תכנים קשים מאוד, באופן המזעזע ביותר שניתן (כחלק מהרעיון), מול עוברי אורח שהשד יודע מהו סיפור חייהם ונגיעתם לדבר. והאם לראות מחזה כזה או אחר מוצג מול עינהם יעלה בהם תכנים שיערערו אותם ברמה מזיקה נפשית. עד כדי חוויות פוסט טראומתיות. ואולי זה נשמע מופרך וקיצוני, אבל אם פורטים את העניין, ואת התכנים שלרב אמנים יבחרו להעלות, זה לא באמת רחוק מהמציאות. אני יודעת זאת על בשרי.
לאמנים אין זכות ואין לגיטימציה לקחת את הבחירה הזו לידיים שלהם. לא מול כל עובר אורח תמים, שנקלע למקום ולא בחר מרצונו לחזות בתכנים, לא בחר בחירה מודעת (או בכלל) להתמודד עם אשר הוא רואה. ובטח כאשר הוא לא מודע לכך שזהו תאטרון, וחווה את הדברים ללא כל הגנת "האשליה הבמתית" וההזרה המגנה.
יש אינסוף דרכים ואופנים להעביר מסרים נפלאים בעזרת התאטרון. ואני ממש לא חושבת שהתאטרון היחיד הלגיטמי הוא כזה באולם , עם במה וכרטיסים מוזמנים. אני חסידת התאטרון האלטרנטיבי, על שלל גווניו. אבל חייב להיות גבול.
גבול שמביא בחשבון את ההשלכות על האזרח ונפשו, ומשאיר לו את זכות הבחירה.
(אתם יותר ממוזמנים להתווכח אתי, אשמח לשמוע דעות נוספות)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
