מרחק, נגיעה

יום מעצבן. אני שמה לב שבאופן לא ברור , כבר מתחילתו של יום, אני נורא רגישה, רגשנית, נוחה להיפגע. ואני אפילו לא במחזור, מוזר. קמתי עם געגוע אליו, ואוווף, געגוע שהצלחתי עד עכשיו לשים יפה יפה בצד, להתעסק בשלי, במילא אין מה לדוש בזה, מוגלי המתוק לא כאן כבר שבועיים ולא יהיה כאן ב4 החודשים הקרובים. כשהוא יחזור, נראה איפה אנחנו עומדים, וזהו. החלטה נכונה רציונלית, והפעם החלטתי להפנים את זה גם רגשית. ימי ה"נפילות" שלי , מאחורי. חוצמזה, הוא זכרון מתוק-מתוק, אין כאן טיפה של טעם רע. אז מהרגע שהוא נסע נשאבתי להפקות הסיום של התואר, תקף אותי לשמחתי פרץ יצירתיות מבורך וכתבתי כמה דברים שאני אפילו גאה בהם (משימה קשה לביקורתיים-עד-מוות שאני נכללת ביניהם...). עכשיו נותר "רק" למצוא שחקנית מתאימה, להשיג איכשהו את כל הציוד הנדרש, להתחיל לתקתק חזרות וצילומים, ועבודה עם הקבוצה ביפו.... אין ספק, יש לי במה להתעסק. אבל הגעגוע אליו קופץ פה ושם, בכל זאת. והרהורים של למה הוא לא יצר קשר שבועיים כבר, והאם הוא צריך נתק מוחלט כרגע... וכשהגעתי הביתה, מכתב ממנו, בדואר. חמוד כזה, אין לו שמץ של מושג בתפעול מחשב מינימלי.. היונה לא נראתה באופק, אבל העיקר שהגיע המכתב הזה. אויש, קשה כשיש כזה אוצר, כל כך רחוק.

ונעלבתי היום. פתאום ככה התחילו לזלוג לי דמעות. אולי עניין מגוחך, אולי הן לא התכוונו, אבל זה כנראה יום רגיש כזה. חברות מהכתה שלי כתבו מייצג המבוסס עלי ועל מישהי נוספת, הדמויות אמורות להיות אנחנו באותנטיות. התכנים שהן הלבישו עלי ממש עשו לי לא טוב. "אבל זו הקצנה של משהו קטן בך, זו לא את! זו הקצנה פונקציונלית כדי להראות שני קטבים.. בלה בלה בלה..."... "אז תכתבו דמות, תנו לה שם של דמות, אין בעיה. אבל אל תלבישו עלי תפישות ומחשבות שהן לא שלי!". ררררר...

ביום אחר אני חושבת שהייתי כועסת. היום פשוט נעלבתי.

טוב, יום כזה.