בשנה ג' בתאטרון קהילתי אנחנו מנחות בזוגות פרוייקטים שונים, מגוון אוכלוסיות מוחלשות.
הפקת סיום של כל פרוייקט היא לרב הצגה, שנכתבה ע"י הקבוצה (בעזרה אדיבה של המנחות- להלן- אנחנו) המעלה תכנים מחיי היומיום של הקבוצה. (אני יכולה עוד להרחיב ולדבר רבות באשר למטרה, לתהליך וכו', אבל זו לא הנקודה כרגע).
אחת הקבוצות ששתיים מבנות כתתי הנחו היא קבוצה של נשים מיפו. ההצגה הייתה מרשימה מאוד- אחלה תפאורה, מוזיקה, חוש משחק לא רע בכלל, כתיבה שנונה וכיפיית. התכנים העיקריים נסבו סביב חוסר העצמאות של הגברים, כאשר הנשים לא לצידן; העצמת דמות האשה, ונסיון להראות את חשיבותה וכוחה. נהנינו, צחקנו, התרשמנו...
ואז הגיע הדיון שאחרי, כיאה וכיאות לכל מופע בתאטרון קהילתי.
אחת אחרי השניה הודו הנשים לבעלים שלהן, חזרו והודו, הוסיפו כמה מילות תודה לבעלים שלהן, ולא שכחו להודות להם, שוב. ושוב. כל שאלה שהקהל שאל, נענתה בתשובה שכללה הודיה כזו או אחרת, לבעלים שלהן. על מה? על שהם אפשרו להן להשתתף בתאטרון. תודה. תודה, מקרב לב... מלאות הערכה, יוצאות מגדרן כדי לוודא שאכן עברה הוקרת התודה העמוקה שלהן, על האפשור הנעלה הזה של בעל לאשתו. שעתיים בשבוע.
הצגה שלמה ומושקעת על חוזקן ועצמאותן של הנשים. ומיד שרשרת של הוקרות תודה מעוררות בחילה. באמת. כבר הרגשתי אותה פיזית מתהווה לי בגוף. יש מה להוסיף?
אה, כן, תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
