בחודשים האחרונים השמנתי, התמלאתי לי ככה, במקומות הנכונים וגם בשאר המקומות.
אם אני לא טועה זה התחיל כחלק מהמחאה האישית שלי, בתקופה שהתפרשה על רב השנה, בה הייתי כמעט משוכנעת באמת ובתמים שהבחירה שלי מעתה והלאה היא לחיות ללא בן זוג לחיים. הרגשתי שזו לא עוד תקופה, שזו מתגבשת להיות ממש החלטה. שזוגיות זה דבר טוב ויפה (בחלקו) , אבל לאנשים אחרים. שאני באמת מעדיפה אחרת. עבר לי, לא משנה עכשיו, העניין הוא שכחלק מזה, השתוללתי להנאתי על כל ג'נק-פוד באזור, וגם באזורים אחרים. "להיות רזה לא בשביל אפאחד אחר, אלא בשביל ההרגשה הפנימית שלי מול עצמי"- בולשיט, אני מרגישה הרבה יותר טוב כשטעים לי. וגם לא הרגשתי שאני נראית פחות טוב. ברור היה לי שאני יותר מלאה, יותר שמנה-אם-תרצו-כי-למה-לייפות, אבל באמת שלא נראיתי לעצמי פחות יפה. בעיקר כי הייתי מפסוטה עם עצמי, עם המקום הרגשי שלי, וכמובן כשאת שמחה יותר את באמת נראית טוב יותר.
לא לגמרי ברור לי למה אני כותבת את זה בזמן עבר... אני מניחה שכרגע אני איפשהו בין התחושה ההיא, לבין זו שיותר מקובלת.
מה באמת אני מרגישה היום בקשר לזה? מממ... צד אחד של האמת הוא שיותר ויותר מחלחל בי הגעגוע להרגשת ה"כוסית". (מעולם לא הייתי מהדקיקות האלה- להוציא תקופת בולמיה קצרה ומודחקת- אבל רב חיי כן הייתי אחת מהבנות האלה שיסתכלו עליהן מבט שני). געגוע לתחושה של להסתכל על עצמי בתמונות, להתבאס מקסימום על זווית לא מחמיאה, אבל בד"כ להיות מרוצה. עכשיו אני קולטת שכבר די הרבה זמן אני מסרבת להצטלם (מלבד מעידות בעת שכרות בחתונה...). געגוע לתחושה שברור לי שההוא מסתכל עלי, וההוא חושב שאני נראית מעולה. געגוע לתחושה שבן הזוג (התורן) שלי משוויץ גם באיך שאני נראית, גאה. (האמת היא שמוגלי כן עשה את זה, ובכנות, אבל הוא אין לו תקנה, הוא פשוט באמת אוהב את איך שאני נראית. אוי זה היה כיף גדול). געגוע לתחושה של להחליף בגדים ליד מישהו ולדעת שהגוף שלי מושך. בקיצור, להרגיש שהגוף שלי מושך, זה די מסתכם בזה.
מצד שני אני חייבת להודות שיש משהו בעגילות הזאת שממש נעים לי אתו. אולי זה נשמע מגוחך, או אפילו סוג של מנגנון הגנה לספקנים שבינכם. לא משנה. יש בזה משהו. תחושה נשית מסוג אחר. אולי בשלות אחרת, כזו שמתחברת לי עם נשיות של גדולים. אני תופסת את עצמי לא פעם בכל יום, מלטפת לעצמי את הבטן... (מי אמר שאני מפנטזת על יצור חי בהתהוות שם בפנים? מי אמר את זה?? שקט!). כשאני מתלבשת, או בכל התקלות קטנה שלי עם הגוף שלי, משהו בצורה שלו עכשיו מעלה בי חיוך נעים. אולי זה קשור לעובדה שאמא שלי שמנמנה פלוס פלוס. אולי באמת ככה נתפשת לי אשה-אשה. לא יודעת, רק יודעת שביני לביני זה נעים לי, הזרימה העגולה הזאת.
דיסאוננס קוגניטיבי. וככל שאני פורטת את זה יותר אני מבינה שנכון לעכשיו, אם הייתי רוצה לחיות רק ביני לביני, אני חושבת שהייתי שומרת על המצב הנוכחי. הספק וחוסר היכולת שלי לחיות עם זה בשלום מוחלט, מבוסס לגמרי (?) על איך אני תופשת שאחרים תופשים אותי כנראית טוב יותר. כותבת, והסתייגויות קופצות בי. הרי שטחית חיצונית לגמרי, אני אוהבת את עצמי בתמונות כשאני רזה יותר. אבל פנימית, נעים לי יותר איך שאני עכשיו. אולי פשוט אמשיך למעט בהתבוננות במראות פיזיות. ואולי אזכיר לעצמי שבעצם אני לא רוצה לחיות רק ביני לביני. טוב בלבלתי כבר את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
